12 שנות כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הותירו חותם בכל תחומי החיים בישראל, וגם בתחום הדיפלומטי. נתניהו ראה עצמו כמנהיג ברמה עולמית, שווה בין שווים בין ולדימיר פוטין, ברק אובמה, דונלד טראמפ, אנגלה מרקל, נרנדרה מודי ואחרים. הוא התנהל בהתאם לכך - וישראל קצרה רווחים לא מעטים, יחד עם כמה כישלונות מהדהדים.
במרץ 2011 הזהיר שר הביטחון דאז אהוד ברק כי ישראל עומדת לפני "צונאמי מדיני", ואמר שאם ישראל לא תצא מהקיפאון המדיני מול הפלסטינים היא תהיה מבודדת. אחרי עשור ניתן לקבוע בוודאות שהאזהרה של ברק הייתה ריקה מתוכן: לא רק שהצונאמי המדיני לא הגיע, אלא שעשר השנים האחרונות היו אלה שבהן ישראל עלתה לקידמת הבמה הבינלאומית.
ההישג המדיני המרכזי שנרשם בתקופת כהונתו של נתניהו הוא ללא ספק הסכמי אברהם - הסכמי הנורמליזציה שנחתמו עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו.
נתניהו אמנם מקפיד לומר שמדובר ב"שלום תמורת שלום", אך היום כבר ברור לגמרי שכל אחת מהמדינות האלה חתמה על נורמליזציה עם ישראל על בסיס הבטחות אמריקניות: מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, ההכרה בסהרה המערבית למרוקו והוצאת סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור. מהבחינה הזו, ההישג של הסכמי אברהם שייך לדונלד טראמפ וליועצו ג'ארד קושנר לא פחות מלנתניהו.
בזירה הפלסטינית, כהונת נתניהו התאפיינה בניהול קיפאון או תחזוקת סכסוך - בדיוק כפי שרצה. למרות נאום בר אילן שאיתו התחיל את הכהונה, שבו הצהיר נתניהו על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת, נראה שבפועל הוא חרת על דיגלו לגדוע את רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית - לפחות במשמרת שלו.
בהיבט הזה נראה שנתניהו הצליח. הפלסטינים מפוצלים בין הגדה לעזה, גם הודות למדיניות הבידול הישראלית שהתעצמה מאוד בתקופת נתניהו. הפלסטינים נותרו עם אבו מאזן הקשיש, שאיש לא חושב שיצליח להצעידם לעצמאות, וכולם כבר מבינים שצריך להמתין ליורש.
אבל עוד לפני הקיפאון של השנים האחרונות, נתניהו ניהל משא ומתן עם הפלסטינים. בתחילת כהונתו המגעים נוהלו בחסות מזכיר המדינה האמריקני דאז, ג'ון קרי, וכללו בין היתר מפגש פסגה עם אבו מאזן בוושינגטון בספטמבר 2010.
ב-2016 נועדו בחשאי נתניהו וראש האופוזיציה דאז, יצחק הרצוג, עם נשיא מצרים עבד אל-פתח א-סיסי בארמונו בקהיר כדי לקדם יוזמת שלום אזורית, זאת ברקע המגעים החשאיים לצירוף סיעת המחנה הציוני לממשלה. בסופו של דבר נתניהו זרק את היוזמה הזו לפח לטובת הכנסת ליברמן לקואליציה - ומאז התהליך המדיני מול הפלסטינים נכנס להקפאה עמוקה.
בזירה האיראנית רשם נתניהו כישלון אסטרטגי, עם ניצחונות טקטיים משמעותיים כמו גניבת ארכיון הגרעין מלב טהרן, הפגיעה במתקני הגרעין של איראן ושורת מבצעים שחלקם טרם פורסם. הברית ההדוקה של נתניהו עם טראמפ הביאה לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, אך לא להחלשת המרוץ האיראני לגרעין.
בשורה התחתונה, איראן קרובה היום לפצצה יותר מאשר ביום שבו טראמפ פרש מההסכם. כעת נראה שזה רק עניין של זמן עד שארה"ב תחזור להסכם הגרעין או תחתום על אחד חדש, מה שייזכר ככישלון של מדיניות נתניהו.
ההצלחה הכבירה בארה"ב לא נוצלה להתקדמות אמיתית
את יחסי ארה"ב-ישראל בתקופת נתניהו יש לבחון מול שלושה ממשלים: הראשון של אובמה, השני של טראמפ והשלישי של ביידן. בתקופת הממשל הראשון הגיעו יחסי ישראל-ארה"ב לשפל חסר תקדים, כשלנתניהו ייזכר הנאום שנשא בקונגרס ביוזמת הרפובליקנים - שבו יצא נגד המדיניות של אובמה. הנאום גרם לקרע עמוק עם המפלגה הדמוקרטית, שאת תוצאותיו ניתן לראות גם היום ביחסים מול ממשל ביידן.
למעשה, אחד הכישלונות הגדולים של נתניהו מול ארה"ב היה שחיקה בתמיכה הדו-מפלגתית שנהנתה ממנה ישראל. בתקופת נתניהו חל משבר חמור ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית והחוגים הליברליים והפרוגרסיביים בארה"ב - נזק שייקח שנים לתקן.
לעומת כל אלה, נתניהו נחל הצלחה כבירה מול ממשל טראמפ - גם אם לא נוצלה להתקדמות אמיתית. בין השאר, בתקופת טראמפ הממשל האמריקני הכיר בירושלים כבירת ישראל, והעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. יש לציין כי בפועל, מלבד העברת השלט שבחזית הבניין, אף עובד אמריקני לא עבר מתל אביב לירושלים.
בתקופת טראמפ הכירה ארה"ב גם בריבונות ישראל ברמת הגולן - סוגיה שנמצאת כעת בבחינה משפטית של ממשל ביידן. טראמפ גם הוביל שורת צעדים נגד הפלסטינים, כמו הפסקת הזרמת הכספים לאונר"א ועסקת המאה שנתפסה כמיטיבה בעיקר עם ישראל. בסופו של דבר טראמפ הפסיד בבחירות בנובמבר 2020, וכמה מההישגים שהביא לנתניהו התבררו כקצרי טווח.
מול ממשל ביידן הספיק נתניהו לעבור כמה חודשים בודדים - אך בתקופה זו כבר הספיק הממשל להפוך את ההחלטה של ממשל טראמפ בנוגע לחוקיות ההתנחלויות, שינה את הטרימינולוגיה וחזר להגדרה של "השטחים הפלסטיניים הכבושים".
אם לא די בכך, ביידן גם חידש את הזרמת הכספים לפלסטינים ולאונר"א, מבלי לדרוש רפורמות של ממש בספרי הלימוד שכוללים הסתה נגד ישראל. ביידן עומד להקים מחדש את הקונסוליה האמריקנית בירושלים, שתהיה אחראית על הקשר עם הפלסטינים.
בהיבט אחר של היחסים מול ארה"ב, נתניהו לא ניצל את היחסים המעולים עם ממשל טראמפ כדי לשכנע אותו לצרף את ישראל לתכנית הפטור מוויזה שבה חברות 39 מדינות. לעומת ישראל, את פולין טראמפ דווקא כן צירף לרשימה הזו.
מול אירופה רשם נתניהו הצלחה גדולה בפיצול האיחוד האירופי וגיבוש בריתות מול גושי מדינות - מדינות וישגראד, ברית הבלקן, הציר היווני-קפריסאי ועוד - תוך הקטנת המשקל של מוסדות האיחוד האירופי.
למרות שראה עצמו כשווה בין שווים בקרב מנהיגי העולם, זכורה היטב האמירה של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי בנובמבר 2011 לנשיא אובמה במהלך פסגת ה-G20: "אני לא יכול לראות יותר את נתניהו, הוא שקרן". אובמה השיב לו: "לך נמאס ממנו, אבל אני צריך להתמודד איתו כל יום".
בתקופת כהונתו של נתניהו היה גם קרע עמוק בינו למנהיגת גרמניה אנגלה מרקל, שגם עליה נאמר ש"אינה מאמינה למילה שהוא אומר".
קרע עם ירדן, הצלחה מול מצרים
אחד ההישגים החשובים של נתניהו הוא הידוק היחסים האסטרטגיים עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ברקע פעילות חיל האוויר בסוריה. הודות לקשרים האלה ולמנגנוני התיאום הביטחוניים נמנעה לא אחת התנגשות בין חיל האוויר לצבא רוסיה בזירה הסורית, שיכלה לפגוע עמוקות באינטרסים הישראליים.
חופש הפעולה של ישראל בסוריה לא נפגע למרות הנוכחות הרוסית, ולא מן הנמנע שנוח לפוטין שישראל מחזיקה באיום נגד התבססות איראן בסוריה.
מול ירדן נתניהו רשם כישלון קולוסאלי, עם קרע עמוק ביחסים עם המלך עבדאללה. מדובר במשבר אמון מתמשך, ששיאו היה בפרשת המאבטח שהתקבל אצל נתניהו כגיבור חרף המחאה הירדנית. בתקופת נתניהו איבדה ישראל גם את מובלעות צופר ונהריים, לאחר שירדן לא הסכימה להאריך את החכירה שנקבעה בהסכם השלום המקורי.
מנגד, נתניהו רשם הצלחה גדולה מול מצרים, בעיקר בזכות קשרים טובים עם א-סיסי, שהפך להיות גורם מפתח במגעים מול חמאס לרגיעה ואולי להסכם על החזרת השבויים והנעדרים. זכור כיצד נתניהו עזר לא-סיסי לפתוח דלתות בוושינגטון אחרי ההפיכה שבה הדיח צבא מצרים את הנשיא מוחמד מורסי.
אחד הכישלונות המדיניים של נתניהו היה הטיפול ברצועת עזה. לפני כהונתו הבטיח נתניהו למוטט את שלטון חמאס, אך אחרי שלושה מבצעים צבאיים גדולים בעזה - עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות - לא נראה שבכלל כיוון לכך.
נתניהו נכשל בניסיונות להביא להסכמה בינלאומית לשיקום אמיתי של עזה בתמורה לפירוז, מניעת התעצמות חמאס ופתרון סוגיית השבויים והנעדרים. בעיקר ייזכר כיצד נתניהו, ראש ממשלה ימני, אפשר הכנסת כספי פרוטקשן מקטאר - שקנו שקט זמני מול מחבלי חמאס, שהתפוצץ בסופו של דבר בחודש מאי האחרון.
אחד ההישגים הגדולים של נתניהו הוא פריצת הדרך ביחסים עם הודו, וזאת בזכות היחסים האישיים המיוחדים שלו עם ראש הממשלה נרנדרה מודי, שערך ביקור היסטורי בישראל ביולי 2017. שיאו של אותו ביקור היה התמונה המפורסמת של שני המנהיגים בחוף אולגה, כששניהם עם הרגליים במים.
הודו הפכה לאחת מבנות הברית האסטרטגיות של ישראל, ואפילו שינתה את דפוסי ההצבעה האוטומטיים נגד ישראל בפורומים בינלאומיים - וכיום היא נמנעת בהצבעה רבות. בנוסף, שתי המדינות מעמיקות את שיתופי הפעולה ביניהן במגוון תחומים בדגש על תעשיות ביטחוניות, כלכלה, רפואה וחינוך.
את משבר הקורונה ניצל נתניהו היטב כדי להעמיק את הקשרים של ישראל עם שורה של מדינות בעולם. ללא ספק, ישראל הפכה למעצמה בתחום ההתמודדות עם הקורונה - בעיקר בזכות הצלחת מבצע החיסונים, שהפך למודל לחיקוי בכל העולם.
"רק ביבי" ו"רק לא ביבי" - גם בזירה הבינלאומית
נתניהו רשם הצלחה גדולה ביצירת קשרים אישיים מיוחדים עם שורת מנהיגים עולמיים, חלקם שנויים במחלוקת - כמו למשל נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, שהקשר הטוב איתו הביא לתפנית ביחסי ישראל עם ברזיל, אחת המדינות החשובות ביבשת אמריקה.
מנהיג שנוי במחלוקת נוסף שמחזיק ביחסי ידידות קרובים עם נתניהו הוא ויקטור אורבן מהונגריה. הודות לקשר המיוחד הזה, הונגריה טירפדה לאחרונה ניסיון של האיחוד האירופי לגנות את ישראל על ההפצצות בעזה.
נתניהו קיים מסעות חסרי תקדים באמריקה הלטינית ובאפריקה, שהביאו להידוק הקשרים של ישראל עם שתי היבשות החשובות האלה - כולל חידוש יחסים דיפלומטיים עם כמה מדינות, הידוק יחסים עם שורה של מדינות אחרות ופתיחת שגרירויות.
נתניהו גם הצליח ליצור תקרית דיפלומטית חריגה עם מקסיקו, לאחר שהביע תמיכה בכוונת טראמפ להקים חומה על הגבול עימה.
גם מול סין, יפן והפיליפינים רשם נתניהו הצלחה גדולה, בעיקר כלכלית. הקשרים הטובים עם סין עומדים עכשיו במבחן על רקע הלחצים מצד ארה"ב שלא לאפשר לה דריסת רגל במכרזים של תשתיות לאומיות בישראל, מחשש לריגול ופגיעה באינטרסים אמריקניים.
את היחסים עם טורקיה ניתן להגדיר ככישלון מהדהד, אך ההאשמה לא נופלת על נתניהו - אלא בעיקר על הנשיא הטורקי רג'יפ טאיפ ארדואן, שמתבטא בצורה חריפה נגד ישראל ואף הואשם לאחרונה באנטישמיות. ניהול גרוע של המשטים לעזה הביא לתקרית המרמרה, שהרסה את יחסי ישראל-טורקיה.
ייאמר לזכותו של נתניהו שניסה לשקם את היחסים, וביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס שבמסגרתו שילמה ישראל פיצוי בסך 20 מיליון דולר למשפחות הרוגי ופצועי המרמרה - אך זה לא עזר. ארדואן המשיך להסית נגד ישראל, ובשנת 2018 אף סילק את השגריר הישראלי מטורקיה בשל אירועי הגדר בעזה. מאז היחסים מדשדשים, ונראה שכל עוד ארדואן יהיה בשלטון הם לא ברי תיקון.
נתניהו טיפח מאוד את יחסי ישראל-יוון-קפריסין, ובמרכזם סוגיית האנרגיה וצינור הגז – שגם מהווה סלע מחלוקת מול טורקיה. ייצוא הגז תרם גם ליחסים עם מצרים וירדן, באופן שמגדיל את התלות שלהן בישראל.
על דבר אחד כולם מסכימים: אי אפשר להישאר אדישים כלפי נתניהו, וכשם שישראל מחולקת בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי" – גם בזירה הבינלאומית יש חלוקה בין מנהיגים שמעריכים ואפילו מעריצים את נתניהו, לעומת לא מעט מנהיגים שתופסים אותו כלא אמין וכמי שהסתאב אחרי יותר מדי זמן בשלטון.
פורסם לראשונה: 08:25, 15.06.21