מחאות האביב הערבי זכורות בעיקר בעקבות שורה של שליטים היסטוריים שהודחו מכיסאם, החל מהדחת הנשיא המצרי מובארק ועד להוצאתו להורג של הרודן הלובי קדאפי. אבל לא מעט מנהיגים ערביים הצליחו לשמור על הכיסא – חלקם באמצעות הבטחות לרפורמות, וחלקם אחרי שדיכאו את ההפגנות ביד קשה ובאלימות. הנה כמה דוגמאות לשליטים כאלה.
דיכוי אלים והסרת הפסל - כך שמר מלך בחריין על הכיסא
בחריין נמצאת במיקום אסטרטגי במפרץ הפרסי, בשכנות יחסית לקטאר ולאיראן, ויש לה גבול יבשתי עם סעודיה. בממלכה הקטנה שולט מיעוט סוני על רוב שיעי, נושא שגרר לא פעם מחאות וטענות לאפליה של התושבים השיעים בתנאי ההעסקה, בשכר ובאפשרות להגיע לתפקידי מפתח.
כמו מדינות רבות בעולם הערבי, גם בבחריין החלו הפגנות בתחילת 2011. המפגינים יצאו לרחובות, ודרשו לשנות את שיטת הממשל במדינה ולהנהיג שוויון זכויות לבני הרוב השיעי במדינה. למעשה הם ניסו לחתור תחת המלך חמד בן-עיסא אל-ח'ליפה. השלטון בבחריין טען שלא מדובר במחאה עממית של התושבים אלא בניסיון הפיכה שבוצע על ידי מדינה זרה, והיה מי שהאשים את איראן בניסיון הזה.
ב-17 בפברואר חלה תפנית אלימה בהפגנות. במהלך החודש שקדם לאותו יום התאספו המוחים בכיכר "לולו" (הפנינה) בבירה מנאמה, נקודת האיסוף הקבועה של המפגינים. באותו לילה פשטו כוחות הביטחון, בהוראת הממשל, על המתחם בניסיון לפזר את המפגינים שהעבירו שם את הלילה. במהלך הפשיטה התפתחו עימותים בין המפגינים לכוחות הביטחון, שירו אש חיה ורימוני גז לעבר המפגינים. בעימותים נהרגו ארבעה מפגינים ויותר מ-300 נוספים נפצעו.
האירוע הזה, שזכה לכינוי "יום חמישי המדמם", רק הגביר את הנחישות של המפגינים להמשיך במחאות. ב-14 במרץ ביקשה בחריין סיוע ממועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. סעודיה שלחה לעזרת המלך הבחרייני אלף חיילים והאמירויות שלחו 500 חיילים, שהצטרפו לכוחות הביטחון המקומיים במאבק לבלימת ההפגנות.
בסופו של דבר השמידה הממשלה את הפסל המרכזי בכיכר "לולו", שהיה המוקד המרכזי של ההפגנות במדינה. אף שהמחאות הגיעו לשיא של מאה אלף מפגינים, מלך בחריין הצליח לבלום את המחאה בסיוע סעודיה ואיחוד האמירויות והיא נעלמה כלא הייתה - בלי שום שינוי ממשי בשלטון או בצורת הממשל.
יוזמי ההפגנות בסעודיה נעלמו בפתאומיות
המחאות בסעודיה החלו בצורה שונה מבשאר המדינות שחוו את "האביב הערבי". בינואר 2011 ירדו גשמים רבים בפרק זמן קצר מאוד בעיר הסעודית ג'דה, שהובילו להצפות מסיביות, להפסקת זרם החשמל ולפגיעה קשה בתשתיות העיר.
ההצפות הגיעו שנתיים אחרי הצפות דומות, שיחד גבו את חייהם של יותר מ-200 אזרחים סעודים. בעקבות ההצפות הופצו קריאות ברשתות החברתיות לצאת להפגין ולהוביל שביתה במגזר הפרטי ובמגזר ציבורי, במחאה על התשתיות הרעועות שהובילו לאסונות הללו. אבל הקריאות האלה לא התממשו, וגם לא הניסיונות אחר כך להוציא את הצעירים לרחובות בעקבות "האביב הערבי".
הניסיון הבולט ביותר להוצאת האזרחים הסעודים לרחובות היה ביום שישי, 22 במרץ 2011. אבל באופן מפתיע, תזמון היציאה להפגנות השתנה ונדחה לאחרי תפילות אחר הצהריים של יום השישי, מה שחיסל לחלוטין את ההיענות, וגרם למעשה למחאה הקטנה בסעודיה לדעוך לחלוטין.
המפגינים בסעודיה ביקשו למחות נגד האפליה כלפי שיעים בממלכה, נגד מעצרים לא מוצדקים של אזרחים, נגד האבטלה הגבוהה וגם נגד ההתערבות של הכוחות הסעודים בהפגנות בבחריין.
על פי דיווחים שונים, הממשל הסעודי עשה פעולות רבות כדי להשתיק את המחאה. גורמים לא רשמיים במדינה דיווחו על אנשים שניסו ליזום הפגנות ולפתע נעלמו באופן מסתורי, נעצרו או שנהרגו בנסיבות מקצועיות.
בסופה של התקופה היו בסעודיה מעט הפגנות, עם נוכחות של כמה מאות מפגינים לכל היותר. המחאות לא הצליחו להגיע להמונים, בין אם בשל פעולות מחתרתיות של הממשל או מסיבות אחרות. נראה שהאביב הערבי חלף מעל סעודיה מבלי להשאיר אחריו כמעט סימן.
המחאות הקטנות בלבנון דעכו לבד
השלטון בלבנון הוא לא דיקטטורי או רודני, ועם זאת, ברוח התקופה של מחאות בעולם הערבי, גם אזרחי לבנון יצאו לרחובות. המפגינים דרשו תנאים סוציאליים נאותים וסוף לשחיתות השלטונית, אבל הנושא הבוער שהיה על הפרק, ולמעשה עדיין על נמצא השולחן, הוא הדרישה לשינוי שיטת הממשל הלבנונית שמבוססת על חלוקה לעדות.
במסגרת שיטת הממשל הנוכחית תפקידי המפתח שמורים באופן קבוע לאנשים מעדות מסוימות, וחלוקת הנציגים בפרלמנט נעשית אף היא לפי כוחה של כל עדה במדינה. השיטה הזו הכניסה את המדינה לא פעם לתסבוכות פוליטיות שהיה קשה מאוד לצאת מהן.
המחאות בלבנון התחילו ב-27 בפברואר באזורים שונים ברחבי המדינה. מאות מפגינים התרכזו ברחובות הבירה ביירות בדרישה לשנות את צורת הממשל, וכן להעלות את שכר המינימום, להוריד את מחירי הדלק ומוצרי יסוד אחרים, להפריד את הדת מהמדינה ושורה של דרישות סוציאליות נוספות. גם תומכיו של ראש הממשלה דאז, סעד אל-חרירי, יצאו לרחובות כדי לתמוך במנהיג שלהם.
פחות מחודש לאחר מכן כבר היו אלפי מפגינים ברחובות ביירות שדרשו לשנות את שיטת הממשל הקיימת. המפגינים החלו בקמפיינים ברשתות החברתיות וקראו לאזרחים נוספים להצטרף אליהם. במהלך מרץ הצליחו המפגינים להוציא לרחובות אלפי תושבים.
אבל המחאה דעכה לבדה ככל שהזמן חלף, עד שלבסוף היו רק הפגנות קטנות ומעטות, וללא השפעה של ממש. המחאות בלבנון הסתיימו ללא השגת היעדים שלהם קראו, ושיטת הממשל השנויה במחלוקת נשארה כמו שהיא עד היום.
הרפורמות השקיטו את המפגינים בעומאן
המחאות בסולטנות עומאן היו יחסית קטנות, ודעכו במהרה ללא שינוי של ממש. המצב הכלכלי של המדינה נחשב ליציב הודות למשאבי הנפט הרבים של המדינה, והסולטן קאבוס בן סעיד, שנפטר בתחילת 2020, הגיב באיפוק יחסי מול המפגינים שיצאו לרחובות.
בפברואר 2011 יצאו מאות מפגינים לצעדת מחאה בעומאן בדרישה לבצע רפורמות פוליטיות, להיאבק בשחיתות, להעלות את שכר המינימום ודרישות חברתיות נוספות. המפגינים הניפו בהתחלה שלטים בעד הסולטן קאבוס ותמכו בו, אך זה לא מנע מכוחות הביטחון להפעיל נגדם כוח בהמשך החודש.
לפי דיווחים שונים, בשיא ההפגנות השתתפו כ-40 אלף מפגינים, ובסוף חודש פברואר נרשמה תקרית אלימה נוספת שבה נטען כי שישה מפגינים נהרגו מתקיפת כוחות הביטחון, דבר שהוכחש על ידי הממשל.
המחאות אומנם דעכו מבלי ששיטת הממשל שונתה, דבר שהמפגינים לא ממש דרשו במפורש, אך הן הצליחו להביא לשורה של רפורמות כלכליות במדינה. הסולטן קאבוס נתן הוראה לייצר עשרות אלפי מקומות עבודה חדשים, יחד עם שורת הקלות וסיוע כספי לאזרחי הסולטנות.
המעמד המיוחד של מלך מרוקו
בדומה למדינות ערביות רבות במזרח התיכון, האביב הערבי הגיע גם למרוקו. הצעירים במדינה קיבלו השראה מהמחאות בתוניסיה שהדיחו את הנשיא הוותיק, ופתחו בצעדי מחאה בדרישה לשנות את שיטת המשטר המלוכנית ולקדם רפורמות פוליטיות וחברתיות.
תנועת המחאה הצעירה במרוקו זכתה לכינוי "תנועת ה-20 בפברואר" בגלל התאריך שבו החלו המחאות. חברי התנועה דרשו לכונן חוקה חדשה, שתגביל את סמכויות המלך במדינה ותחזק את מעמד הממשלה.
מעמדה של משפחת המלוכה במרוקו נשמר ביציבות לאורך שנים, בטענה שהיא נצר ישיר של נביא האיסלאם מוחמד. הטענה הזו העניקה לאורך השנים תמיכה משמעותית למלך מהממסד הפוליטי והדתי, וגם מצד הציבור הרחב. זאת הסיבה לכך שכמעט שלא נשמעו קריאות להדחת המלך או לביטול מוסד המלוכה, אלא רק למתן יותר סמכויות לממשלה הנבחרת.
מלך מרוקו ניצב לראשונה בסיטואציה שאיימה לערער את מעמדו, והחלט שלא לנקוט צעדים אלימים כפי שנעשה במדינות אחרות. הוא התחייב בפני האזרחים לבצע את הרפורמות המיוחלות, וכך המחאה דעכה.
אף שהרפורמות שיושמו לא היו מרחיקות לכת, המוחים הצליחו לגרוף הישגים כמו עיגון זכויות אזרח בסיסיות - דוגמת חופש הביטוי, שוויון לנשים ועצמאות מערכת המשפט - בחוקת המדינה. שתי מערכות בחירות נערכו במדינה מאז האביב הערבי, והן עברו בשקט יחסי – המדינה שמרה על יציבות וביטחון, ומלך מרוקו שמר על השושלת.
