הפלסטינים, שהחלו את המהלך נגד ישראל בינואר 2015, הניחו את הסיר על האש, התאזרו בסבלנות האינסופית שלהם - הם קוראים לזה צומוד משפטי - וחיכו. היה ברור להם שהמשפט הבינלאומי מתכתב בצורה אינטימית עם מפת הכוח של היחסים הבינלאומיים. ואכן, שבועיים אחרי שביידן נכנס לבית הלבן, כשהנסיבות הפוליטיות התאימו יותר, התבשיל היה מוכן.
אין מה להתפעל מהאומץ של השופטים, שחיכו עד שארה"ב הודיעה שהיא "בוחנת מחדש" מהלך של ממשל טראמפ לסנקציות אישיות נגדם – בשל החקירה של חיילים אמריקאים באפגניסטן – כדי לפרסם את פסיקתם ולתת אור ירוק לחקירת פשעי מלחמה נגד ישראל. לא שהיה למישהו ספק, אבל הקשר ללוח הזמנים הפוליטי לא היה יכול להיות מופגן יותר.
גם אם הדרך המשפטית ארוכה, החלטת בית הדין בהאג מחזירה לשיח הבינלאומי והישראלי את הנושא הפלסטיני, אחרי שנים של דחיקתו לשוליים. תוך פחות משנה עברנו ממצב של נרמול אמריקני חסר תקדים של ההתנחלויות (זוכרים את יין "פומפאו" של יקב פסגות?) וכמעט סיפוח, לאפשרות של חקירת המעורבים במפעל ההתנחלויות כפושעי מלחמה. נוכח המטוטלת שנעה מהר ובאופן קיצוני, הישראלים צריכים, סליחה על הביטוי הניו-אייג'י, למצוא את הסנטר שלהם.
אם ה-END GAME כולל מדינה פלסטינית - יש לומר זאת בפומבי ולפרט מה התנאים לקיומה באופן שלא תהפוך תוך כמה שנים לחמאסטן או גרוע יותר, לסוריה הפלסטינית. אם לא - צריך לעמוד מאחורי זה ולומר מה כן
מאז צוק איתן והכישלון של קרי להביא למשא ומתן רציני בין ישראל לפלסטינים, אנחנו שרויים במרחב של הדחקה ועמימות, שהיו צו השעה: הפלסטינים עצמם מפולגים, מחציתם נמצא תחת שלטון חמאס, והפוליטיקה הישראלית הולכת יותר ויותר ימינה, שיקוף של החשש של ישראלים רבים משינוי רדיקלי של הסטטוס קוו.
מדיניות העמימות אף פעם לא הייתה פוטוגנית במיוחד. היא כללה הרבה ישראבלופים ולכן היה קשה לדברר אותה. אבל היא הייתה האופציה הכי פחות גרועה בנסיבות ההן. עשרות פעמים בשנים האחרונות היינו על סף צוק איתן 2, 3 ו-4, ועשרות פעמים האופציה הזאת נבלמה לטובת הסדר מפוקפק עם חמאס, אבל עדיף בהרבה על מלחמה. הסיפוח, שאין ספק שהיה הופך את תנאי הפתיחה שלנו ביום שאחרי טראמפ לגרועים בהרבה - נבלם, המשבר הכלכלי עם הרשות הפלסטינית סביב עניין התשלומים למחבלים - נפתר איכשהו, למרות שהם עדיין משלמים למחבלים.
הפלסטרים האלה החזיקו כל עוד הפלסטינים היו חלשים, מפולגים, ונדחקו מסדר היום הערבי והעולמי, אבל מהרגע שהמצב הזה השתנה - הם לא יספיקו כדי לעצור את הדימום. ממשלת ישראל הבאה, אם יהיה דבר כזה אי פעם, תהיה חייבת להגדיר לעצמה את קווי המתאר של יחסיה העתידיים עם הפלסטינים, ולעמוד עליהם.
אם ה-END GAME כולל מדינה פלסטינית - יש לומר זאת בפומבי ולפרט מה התנאים לקיומה באופן שלא תהפוך תוך כמה שנים לחמאסטן או גרוע יותר, לסוריה הפלסטינית. אם לא - צריך לעמוד מאחורי זה ולומר מה כן - לאן הולכת האוטונומיה הפלסטינית ומה טיב היחסים עם עזה.
זו תהיה טעות להתמודד עם האג במישור המשפטי בלבד. הפלסטינים, אחרי ארבע שנים של סדרת חינוך אצל טראמפ, ושנה של הפניית גב משפילה מאחיהם הערבים, מבינים שכיוון הרוח השתנה ושהם חייבים להתעשת ולנצל את הרגע, כפי שישראל ניצלה את ארבע השנים האחרונות.
בניגוד לעבר, הפלסטינים כבר לא מחכים לבחירות אצלנו. לא רק בגלל עייפות. עם ישראל הם מנהלים דיאלוג ברמת המיקרו, רק מה שהכרחי לניהול ותחזוקת החיים. את הדיאלוג על עתיד הסכסוך הם עברו לנהל עם העולם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
