החלטתה הצודקת של ממשלת ישראל להעניק אות לחיילי צה"ל שהשתתפו בלחימה בלבנון בשנים 2000-1982 התקבלה באיחור רב. ועדיין, היא עושה צדק עם דור של לוחמים שהגן על המדינה באומץ והקרבה מדרומה של לבנון. כמעט אף אחד בהנהגה הפוליטית לא אמר להם מילת הערכה למה שהם באמת עשו: המלחמה הראשונה עם איראן.
פלישת צה"ל ללבנון ביוני 1982 נועדה לכאורה לסלק את המאחז הצבאי של אש"ף, שכלל אז מאות אחדות של משגרי רקטות, ולהרחיקו עד לטווח של 40 קילומטר מגבולה הצפוני של ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין העניק למערכה את שמה הרשמי "מלחמת שלום הגליל", אולם הייתה לה תכלית אחרת שהוסתרה משרי הממשלה שאישרו את המבצע: הכוונה הייתה להגיע עד לכביש ביירות-דמשק, להבטיח שהפלנגות הנוצריות ינצחו בבחירות לנשיאות לבנון וישתלטו על מדינת לבנון כולה, ובהמשך ייסוגו הכוחות הסוריים בלחץ צה"ל - ולבנון תכרות הסכם שלום עם ישראל.
אבל זמן קצר לאחר בחירתו של באשיר ג'ומייל לנשיא לבנון, הוא הבהיר לממשלת ישראל כי אינו מתכוון לעשות זאת. בספטמבר 1982 הסורים רצחו אותו ואחיו אמין ג'ומייל בא תחתיו. היה ברור אז שהפלנגות הוליכו שולל את ישראל וכי מטרת-העל של המלחמה, שעלתה כבר אז בקורבנות רבים, לא תושג עוד.
הלוחמים ששירתו שם לא צוינו כגיבורים אלא כמי ששיחק מזלם ושבו הביתה בשלום. הענקת אות המערכה היא אישור מאוחר לא רק לגבורתם, אלא גם לצדקתה של המלחמה הראשונה נגד איראן
בקיץ 1982 החלה איראן לבנות בדרום לבנון כוח גרילה, חיזבאללה, שישתלט על המדינה תוך גיוס האוכלוסייה השיעית ויילחם בישראל. בשנים 1982-1981 שירתי כמפקד אזור הביטחון בדרום לבנון וכבר באוגוסט 1982 זיהינו ניצנים של חתרנות איראנית זו. זמן קצר לאחר מכן, ב-11 בנובמבר 1982, פוצץ מחבל-מתאבד של הארגון את בניין מפקדת צה"ל בצור. 91 חיילי צה"ל ואנשי שב"כ נהרגו. 11 מתוכם היו פקודיי.
פיגוע זה בישר את תחילתה של המלחמה של איראן בישראל. ארגון חיזבאללה, במימון והדרכה מטהרן, החל לנהל מלחמת גרילה כנגד כוחות צה"ל במגמה לסלקם מלבנון. תוכניתם של האיראנים ומפקדי הארגון הייתה שכאשר תושג מטרה זו – יוקם בדרום לבנון בסיס לתקיפת צפונה של ישראל בטילים, רקטות ופיגועים קרקעיים.
מלחמת איראן הראשונה נמשכה 18 שנה. נוכחות צה"ל ופעילותו בדרום לבנון, יחד עם צבא דרום לבנון, הרחיקה את חיזבאללה מגבול ישראל ואפשרה חיים נורמליים ביישובי הגליל. החקלאים עיבדו את מטעיהם ללא חשש עד המטר האחרון הנושק לגבול והצימרים בסופי השבוע היו מלאים.
בהינתן התבססות חיזבאללה בלבנון, מנע החיץ שיצרו צה"ל וצד"ל - באמצעות מערכת המוצבים והמחסומים - את הגעת מחבלי הארגון לגדר הגבול ולגדרות של יישובי הצפון. ככל שפותחו בפיקוד הצפון שיטות לוחמה נגד הגרילה של חיזבאללה, הייתה בהיתקלויות איתו ידו של צה"ל על העליונה. בשנת 1999 ירד בחצי מספר הרוגי צה"ל.
ללחימה באזור הביטחון, שבה עמד צה"ל מול אויב קנאי ומצויד היטב על ידי האיראנים, היה מחיר של הרוגים ופצועים. כל עוד היה יצחק רבין שר הביטחון - והחל מ-1992 גם ראש הממשלה - לא העז איש (חוץ מח"כ יוסי ביילין) להטיל ספק בצדקת הלחימה בדרום לבנון או בנחיצותה לביטחון יישובי הגליל.
החלל המנהיגותי שיצר רצח רבין הביא גם להתפוגגות כוח העמידה של הציבור בישראל. אחרי הירצחו לא היה עוד כמעט מי שאמר ללוחמים בקול רם וברור כי הם משתתפים במלחמה צודקת באויב שעושה את דבר המשטר בטהרן. האמירה כי עדיף להגן על מטולה, קריית שמונה וזרעית לא מהגדר אלא מתוך שטח דרום לבנון, לא זכתה עוד לגבוי פוליטי והייתה רק נחלתם של המפקדים בצה"ל. בקבינט נותרתי היחידי שאמר זאת.
השיקול הפוליטי-אלקטורלי הוא שהביא את נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. הלוחמים ששירתו שם לא צוינו כגיבורים של מלחמה קשה שהגנה על מדינת ישראל מהמסוכן שבאויביה, אלא כמי ששיחק מזלם ושבו הביתה בשלום. הענקת אות המערכה ללוחמי צה"ל וצד"ל היא אישור מאוחר לא רק לגבורתם, אלא גם לצדקתה של המלחמה הראשונה נגד איראן.
- ד"ר אפרים סנה, תא"ל במיל', שירת כמפקד אזור הביטחון בדרום לבנון. לימים שר הבריאות, שר התחבורה וסגן שר הביטחון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com