צוות ynet מותקף בשידור חי בטיילת בת ים
(צילום: ירון שרון)
דקות ספורות לאחר הלינץ' בטיילת בת ים, כשבזירה עוד היו שוטרים וצוותים רפואיים, העזנו להוציא את המצלמה כדי לפרוץ בשידור חי למשדר המיוחד ב-ynet. הדם של הבחור שנפצע קשות בלינץ' הציף את הכביש, חובשי מד"א העניקו לו טיפול ראשוני, ורב הדור בגדים ביקש מההמונים שהתגודדו באמצע הרחוב להירגע ולפנות את הכביש.
ואז התחיל השידור החי. עמדנו על כתם הדם שבאמצע הכביש, אופניים של "תל אופן" נעוצות בזווית בלתי הגיונית בתוך השמשה הקדמית של הרכב, הגלידרייה עברה פוגרום, וצעירות מקומיות עושות סלפי עם החלונות המנופצים.
בתוך שניות מנסים לחטוף לי באלימות את המיקרופון מהיד. אנחנו מנסים לראיין בחור מזוקן תושב יפו, שבא להפגין נוכחות לנוכח האלימות והאימה שספגו היהודים תושבי יפו משכניהם הערבים. צעיר עם כיפת קטיפה מתפרץ לראיון וצועק לחבורה הרועשת שמסביבנו "הם שמאלנים בוגדים! צריך להרוג אותם!".
פחות משנייה אחר כך, השידור החי מהטיילת בבת ים הפך למועדון קרב אכזרי, ללא תכלית. אני מקבל בקבק מים בראש, ירון שרון הצלם נקבר תחת מכות וחבטות, המצלמה נופלת ואנחנו מוקפים בעשרות צעירים.
הצלם, חבר שלי, נעלם לי מהעין. אני מקווה שהוא ברח. אני תופס את ציוד הצילום שזרוק על הקרקע ומנסה להתחמק. בתוך שניות אני מוקף בעשרות פורעים. רגע לפני שקופצים עליי אני מתחנן: "רגע, תעצור, אני יהודי, הייתי בצבא בדיוק כמוך! אני יהודי, הייתי בצבא בדיוק כמוך!". אנחנו קרובים, אני רואה שהוא מהסס. הבחור עם כיפת הקטיפה סוגר עליי מימין וצורח להמון: "הוא שמאלני והוא בוגד. הוא משקר, הוא לא היה בצבא שלנו".
השנייה הזאת הספיקה לי. מצאתי פרצה במעגל ורצתי כאילו שהשד רודף אחריי. ארבעה אופנוענים רעולי פנים עוקבים אחריי, מבצעים "חרקות" על הכביש ואני רץ ללא נשימה ברחוב קטן. האופנוענים עושים סיבוב, מתלבטים, מתעסקים עם הטלפון, ואני מנצל את ההזדמנות, נעלם לתוך חצר של בניין מגורים ומסתתר בתוך חדר הפחים.
הלב דופק, הזיעה מתפרצת ואני מודאג מאוד לגורלו של הצלם. אני מצלצל למשטרה והם מבקשים ממני להישאר במקום ולהמתין לחילוץ. כשהמוקדן שואל אותי איפה התבצעה התקיפה אני לא מצליח לשמור על השלווה וצועק בעצבים: "זה קרה מול חנות הגלידה בטיילת, איפה שהיה הלינץ' לפני כמה דקות, מול הבלגן, ליד השוטרים".
ברחוב הסמוך ובמרחק של מטרים בודדים אני שומע את הפורעים צועקים בהתלהבות ושרים כמו במשחק כדורגל, והתחושה מטלטלת. אם החבורה האלימה הזאת תמצא אותי מסתתר בחושך וללא עדים, אני חושב, זה הסוף שלי.
אסף קמר עולה בשידור חי מהמחבוא
אחרי דקות ארוכות שמרגישות כמו הנצח אני מצליח ליצור קשר עם ירון הצלם. חבול ומבולבל הוא מצליח לחבור אליי לחדר הפחים. אני עולה בשידור חי ומלא באדרנלין מהטלפון ומסביר במשדר המיוחד על המצב המטריד שאליו נקלענו ועל אזלת היד של המשטרה.
הצלם ואני מצויים בסוג של הלם קרב, מאוד צמאים, מטכסים עצה כיצד להסתלק מחדר הפחים בביטחון, ובמהירות האפשרית. שעתיים עוברות במהירות, ולאכזבתנו הרבה המשטרה לא מגיעה, וגם המונית שהזמינו לי מסרבת להתקדם. המשדר המיוחד הסתיים מזמן וכבר הציעו לי תוכנית חילוץ ערמומית – "תוריד חולצה ותסתערב!".
ירון ואני מצטלמים סלפי אחרון, ממש כמו ב"תמונות מוות" לפני מארב בלבנון. אני מוריד חולצה ויוצא בהליכה מהירה אל הרחובות המאיימים של בת ים. כנופיות פורעים דלילות צועקות במרחק ומחפשות קורבנות כמו ביחידת סיור צבאית. עשרים דקות מורטות עצבים עוברות ואני מגיע לרכב, החסימה מול מצבת התותח של בת ים נפתחה, ואני מגיע הביתה.
אחרי שנים רבות בתקשורת, ועם ניסיון עשיר בסיקור הפגנות ואירועים קשים, התחושה הייתה שלא מדובר בהתפרצות ספונטנית של כעס ואלימות אלא בהגשמת מטרה ברורה ומאורגנת של בריונים שהשתלטו על הרחובות ועל השיח הציבורי. אחי ואחיותיי, העיתונאים והצלמים, הישמרו לנפשותיכם ברחובות, כי ההסתה נגדנו בשיאה ודמנו מותר.
