בקיץ האחרון, כשבארה"ב הגבירו את קצב ההכנות לבחירות לנשיאות בצל הקורונה, החשש היה כי לתוצאות הסופיות ייקחו ימים רבים, אולי אפילו שבועות, להתקבל ולהתפרסם. לחשש הזה היו סיבות מוצדקות – בחירות מקדימות ובחירות מקומיות נערכו באי-סדר רב בחודשים הראשונים למגפה, ושירות הדואר האמריקני, שרבים מהבוחרים הסתמכו עליו, סבל מקשיים כלכליים. בסופו של דבר החשש הזה היה מוגזם. אף שרשתות הטלוויזיה נקטו משנה זהירות וחיכו עד שהמדינות המתנדנדות יסיימו את הספירה – ג'ו ביידן הוכרז כמנצח רק לאחר ארבעה ימים.
חשוב לזכור זאת ברקע מה שקרה שם לאחר מכן, וגם בגלל החשש שהבחירות בישראל ילוו באי-ודאות משמעותית בליל הבחירות, בשל כמות גבוהה של מעטפות כפולות בסבב הזה.
למרות המגפה, וכנראה בזכותה, שיעור ההשתתפות הסופי בבחירות בארה"ב זינק לשיא, והרשויות השונות עדיין הצליחו להתמודד בהצלחה עם הספירה תחת המגבלות. בישראל הליך ההצבעה כמעט שלא הושפע מהשלכות המגפה, אבל הליך הספירה עלול להתעכב באופן משמעותי.
אף שגם בישראל וגם בארה"ב רגילים לכך, בחירות לא מוכרעות ברגע שאולפני הטלוויזיה מוכנים להכריז על התוצאות על פי מודל, אלא על ידי קולות הבוחרים. גם אם קולות הבוחרים עדיין מנמנמים בנחת בתחתית הארגז בזמן שבטלוויזיה כבר יודעים להסיק מסקנות לגביהם. כמעט כולם הספידו את ביידן בחצי היממה שלאחר סגירת הקלפיות, רק כי סדר הספירה עבד לרעתו. סדר הספירה הזה, שאורגן בחלקו על ידי נאמניו של דונלד טראמפ (הצבעה ביום הבחירות הקודם, פתקים שהגיעו בדואר אחר כך), אפשר לנשיא ולסביבתו להכריז על יתרון או על ניצחון מוקדם, כדי לוודא שבוחריהם יתססו כאשר המהפך יגיע.
שני הדברים הללו הולכים יחד: ככל שהיכולת למצוא קונצנזוס על עובדות בסיסיות הופכת קשה יותר – ככה גם הבעיות שאנו צריכים לפתור הופכות מורכבות יותר
התסיסה הזו הפכה להסתה, והגיעה לשיא עם התקיפה האלימה של הקפיטול ב-6 בינואר. אזרחים שבמשך חודשים (אפילו שנים, שכן טראמפ מעולם לא קיבל לגמרי את תוצאות בחירות 2016, למרות ניצחונו) הוזנו במידע שקרי, הגיבו בדרך היחידה שהם חשבו לגניבת קולות כל כך בוטה: ניסיון לשמור את השלטון בכוח.
בישראל אין חשש למראות דומים, אבל אי-ודאות בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות הוא הדלק הטוב ביותר לאלה שרוצים לערער את אמון הציבור. ראינו את זה בבחירות בארה"ב, ראינו את זה בכל שלב בהתמודדות עם מגפת הקורונה, אנחנו רואים את זה באינספור תיאוריות קונספירציה אחרות שזכו לחיים חדשים בשנים האחרונות.
מעין אפרת מעייןבארה"ב מנצלים עכשיו מחוקקים רפובליקנים במדינות השונות את השקרים שהפיצו בנוגע לתוצאות הבחירות כדי להעביר חוקים שיגבילו את הגישה להצבעה בסבב הבא. האלקטורט השתנה להם מהר מדי, והם רוצים להיות בטוחים שהם לא יופתעו ככה שוב. הציבור, דמוקרטים ורפובליקנים שיצאו להצביע בהמוניהם, ברובו לא יידע על כך עד שיהיה מאוחר מדי.
קיבוע נרטיב כי "הבחירות נגנבו" הוא קלף מנצח בידי פוליטיקאים שרוצים להוביל שינויים בשיטה ולבטן את הכוח שכבר נתון להם. גם אם לצד אחד נראה שזה פועל כרגע לטובתו, בסופו של דבר, ערעור האמון של כלל הציבור בשיטה מביא לשיתוק ולחוסר יכולת לגשר על הפערים ולהתמודד עם אתגרים גדולים.
במידת מה, שני הדברים הללו הולכים יחד: ככל שהיכולת למצוא קונצנזוס על עובדות בסיסיות הופכת קשה יותר – ככה גם הבעיות שאנו צריכים לפתור הופכות מורכבות יותר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
