במשך עשרות שנים היוותה החברה הדרוזית מודל אידיאלי למיעוטים בישראל: ציבור אתני, ערבי בכל ההיבטים משפה ועד אוכל ומנהגים, אבל כזה שהסוגייה הפלסטינית רחוקה מליבו בלשון המעטה. הסיבה העיקרית לכך הייתה שכבר בימיה הראשונים של המדינה הדרוזים בחרו צד. הסיבות לבחירת הצד הן רבות, וחלקן מבוססות נרטיב, אבל דבר אחד עיקרי עמד לנגד עיני הדרוזים אחרי הקמת המדינה, והוא עתידם כמיעוט לצד הרוב היהודי.
בקרב על רמת יוחנן באפריל 1948, שבו לחמו הדרוזים ביהודים, נהרג זוהר דיין, אחיו של משה דיין. לאחריו, במפגש עם ההנהגה הדרוזית, אמר משה דיין: "הדרך ארוכה. אנחנו מיעוט במזרח התיכון ואתם מיעוט דמיעוט. העדה הדרוזית – כמונו – סבלה. באתם להילחם נגדנו, היו אבדות – וחבל. אנחנו רוצים כמה דברים, ואם אתם תסכימו עליהם - אז אנחנו נלך אתכם. ההיסטוריה תוכיח בעתיד את עצמה. מי שיישאר חי עד אז, יזכיר לשני שזו פגישה ראשונה עם הדרוזים, וזה יירשם כדבר גדול בהיסטוריה".
מאז זרמו מים רבים בנחלים בישראל. הדרוזים והיהודים לחמו יחדיו כתף אל כתף, ניצחו מלחמות יחד, והדרוזים טיפסו מעלה בסולם האהדה. אהדה, אגב, שמעולם לא תורגמה לשיפור תנאי חייהם בכפריהם המוזנחים.
אבל מצב הדברים השתנה. הדרוזים אינם עוד האחים החורגים המועדפים על החברה היהודית, והסיבה לכך נעוצה בשני תהליכים מהותיים שהתרחשו בשנים האחרונות.
הנהגת הדרוזים בכפר ג'וליס לא משכילה להבין את השינויים והתמורות בחברה הישראלית. סדר העדיפויות שלה מוטעה ובעתיד הקרוב היא היא תידחק לשולי הישראליות
ראשית, עם תום עידן המלחמות הגדולות והמעבר לתפישות לוחמתיות מעט שונות, איבדה מדינת ישראל את האתוס הביטחוני או לפחות זנחה אותו. האתוס הישראלי היום הוא של קדמה ויצירה. עד לפני כמה עשורים התפארו ישראלים בצבאם, אבל כיום עיקר גאוותם באומת הסטארט-אפ שהתפתחה בין שדרות רוטשילד להרצליה פיתוח. החלפת הדיסקט הזאת שינתה את מעמדם של הדרוזים, או לכל הפחות את נחיצותם לקיומה של מדינת ישראל.
התהליך השני שדוחק בדרוזים טרי קצת יותר: כניסתם של האזרחים הערבים לזירה הישראלית, שגוברת לאורך שרשרת מערכות הבחירות של השנתיים האחרונות. במשך שנים שימשו הדרוזים דוגמה להשתלבות מיעוטים במרחב היהודי. כור היתוך של ממש. כך הם נבדלו וכך הם עיצבו את ייחודם. אבל כעת, בימים שבהם מדינה ישראל עומדת על רגליה וכוססת את ציפורניה לקראת נאום בשידור חי ב-20:00 בערב של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, וראש הממשלה מרעיף שבחים על האזרחים הערבים ועל תרומתם למדינה בהיבטים של רפואה, הייטק וחזון אמיתי של קדמה – מתייתר הצורך בחברה הדרוזית כמשל.
פאדי מקלדהבפסח האחרון עברה החברה הערבית הכשרה, כולל חלקים ממנה שרחוקים שנות אור מהקונצנזוס הישראלי. וזה מעורר תהייה עמוקה בחברה הדרוזית. הרי בתרחיש שבו הנציגים הערבים אכן ישתלבו באופן זה או אחר במשחק הפוליטי, כל הישג אזרחי שלהם ישרת גם את הדרוזים - בין אם מדובר בהקפאה של חוק קמיניץ או שיפור התשתיות בגליל. השארתם בחוץ תמוטט את חלומם של דרוזים רבים להשיג שיפור בתנאי חייהם. לפיכך, שנת 2021 מסמלת שברית הדמים של הדרוזים היא אמנם עם היהודים, אבל ברית החיים שלהם היא עם הערבים.
הנהגת הדרוזים שיושבת בכפר ג'וליס לא משכילה להבין את השינויים והתמורות בחברה הישראלית. סדר העדיפויות שלה מוטעה ומתמקד עדיין בשילוב במערכות הביטחון, במקום להיאבק למען הקמת בתי ספר איכותיים ופיתוח מנהיגות צעירה שתשתלב במקומות הנכונים. בכך היא ממיטה אסון על כל החברה הדרוזית, שבעתיד הקרוב תהפוך להיות לא רלוונטית ותידחק לשולי הישראליות.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
