לו הייתי ח"כית היום, הייתי מצביעה עבור יצחק הרצוג לנשיאות, תהא אשר תהא הממשלה שתושבע. האם כשוחרת שוויון בכלל ופמיניסטית בפרט, יותר צודק בעיניי שאישה מזרחית, ולא גבר אשכנזי פריבילגי ועשיר (שגם כינה אותי, מתברר, "כלבה שיש להדיר ולהפגין שליטה עליה"), תיבחר לתפקיד רם? כן, בהחלט. מעדיפה נשים, ועוד יותר - נשים מזרחיות, שרק מיעוטן הזעיר מכהן בעמדות כוח. אבל לא בכל מחיר. יש כאן משתנים נוספים, רבי משקל.
מרים פרץ אישה נהדרת. יש לי אמפתיה עצומה לכאב הנורא שלה על אובדן בניה בקרב. אבל לא נכון שהאובדן הזה, שבעטיו ובשל אופן ההתמודדות שלה עימו, שמה הולך לפניה עד שהייתה לדמות לאומית מוכרת ואהודה - יהיה הסיבה העיקרית לכך שתכהן כנשיאה.
מפליא לעיתים, אבל רבים מאיתנו מוכנים לסכן את חייהם למען הגנת המדינה. מפליא עוד יותר שרבים מאיתנו, שמאלנים וימנים וכל מה שבאמצע, שולחים את ילדיהם שוב ושוב לצבא, ואף מתגאים בהם על כך, הגם שאנחנו יודעים שהילדים שלנו עלולים למות.
זאת אנומליה קבועה שהורים בישראל חווים: הסתירה בין האינסטינקט ההורי הבסיסי והראשוני, לעטוף את ילדך ולהרחיק אותו מכל סכנה ופגע, ובין הנכונות, ואפילו השאיפה שלנו, שישרתו בצבא, ובתפקיד משמעותי ככל האפשר. אנחנו מזילים דמעת התרגשות בסיום כל קורס והענקת דרגה, וגאים בכל התקדמות והוקרה שהם זוכים לה בעת שירותם הצבאי. הסכיזופרניה הזאת היא עסק מורכב מכדי לנתחו במאמר אחד, ואתה אנחנו חיים.
אני פטורה מלנמק מדוע עמדתי אינה נובעת מפוזיציה פוליטית. פעמיים כח"כית הצבעתי למועמד ליכודניק איש ימין: הנשיא רובי ריבלין, תוך גידופים ואיומים שספגתי בשל כך
ובכל זאת, קו ברור מפריד בין ההכרה של רוב חלקי החברה הישראלית בנחיצותו של צבא עם חזק שיגן על קיומנו - ובין קידושו של המוות. אנחנו מקדשים את החיים, איננו מקדשים את המוות. להפך. אנחנו כואבים אותו עמוקות, וכל אבדה מחרידה ומזעזעת אותנו. המוות הוא נגזרת נוראה של מלחמה, אבל מתינו אינם קדושים, וגם הוריהם מוכי היגון הנורא אינם כאלה. הם בני אנוש שאיבדו את היקר להם מכל. אנחנו מזדהים עמוקות עם כאבם שאין לו חקר, לא מתיימרים להבין את עומקו, מנסים להושיט יד מנחמת, ולסייע בהנצחתם של ילדיהם שנפלו בקרב באופן המתאים להם.
אבל זו לבדה אסור שתהיה הסיבה העיקרית להושיב הורה שכול על כס ההנהגה. למרבה הצער, וחרף העובדה שמרים פרץ היא דמות אהובה, זה יהיה המצב אם היא תיבחר לנשיאות. זה יהיה צעד אחד יותר מדי בסגידה לעצם השכול. וזהו לא האתוס המוסרי, היהודי, הלאומי והציוני שלנו.
שלי יחימוביץ' ויגאל גואטהצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11הרצוג, לעומת זאת, הוא פשוט מועמד מתאים בשל כישוריו (אם כי באופן קונבנציונלי, ולא מהפכני, לצערי). ניסיונו הפוליטי יבטיח התנהלות מחושבת ונבונה בעת משבר, וניסיונו הבינלאומי - שייצג אותנו בעולם כהלכה. מזגו הממלכתי והפשרני מתאים. גם אם אינו גדול הסוציאל-דמוקרטים, וחרף העובדה שהוא "ילד שמנת", יש בו רגישות אותנטית לסבל ולמצוקה. בעיקר אני מחבבת את העובדה שיש והיו לו אינספור הזדמנויות לעשות עוד הרבה מאוד כסף, והוא שב ובחר בשליחות הציבורית לכל גווניה. "סיביל סרבנט" זה הוא.
אני פטורה מלנמק מדוע עמדתי אינה נובעת מפוזיציה פוליטית. פעמיים כח"כית הצבעתי למועמד ליכודניק איש ימין: הנשיא רובי ריבלין. השתתפתי בשבילו בקמפיין נגד מועמדי מפלגתי, שמעון פרס ז"ל ולאחר מכן פואד בן אליעזר ז"ל, תוך גידופים ואיומים שספגתי בשל כך. פשוט משום שידעתי שריבלין הוא אדם נפלא ויוצא דופן, אישיות נדירה, ושאין ראוי ממנו לנשיאות. לא התבדיתי. הרצוג אינו יכול להיות ריבלין, אבל הוא כן יכול להיות נשיא לא רע בכלל.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
