האסון שאירע הלילה (יום ו') במירון אינו האסון הראשון שידע המקום בל"ג בעומר. בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ב-1911 קרס גג במתחם הקבר. 11 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו באסון.
הדיווח הראשון על האסון היה בעיתון "מוריה" ב-19 במאי 1911, אז בידיעה קצרה נכתב: "אסון נורא קרה במירון בשעת ההדלקה. המעקה שעליו נשענו כל הרואים נפל. המהומה גדולה מאוד. יש שבעה מתים. הרבה נפצעים קשה. אנשי ירושלים לא ניזוקו". עיתונים נוספים בארץ דיווחו על המקרה, כמו עיתון "החרות", שפעל באותה תקופה.
בידיעה מורחבת יותר, שבאה כתוספת לגיליון 85 של "מוריה", שיצא אז לאור פעמיים בשבוע, תואר האסון בהרחבה על ידי "בא כחנו בגליל", ישראל ברדקי: "בשעה הרביעית בלילה התחיל ההמון לעלות על הגג, ששם עורכים את ההדלקה. כ-500 איש התרחקו ועלו אל הגג ועמדו שם צפופים ודחוקים בערך שעה, עד שנגמרה עריכת ההדלקה".
בהמשך תיאר כתב העיתון לפרטי פרטים את הרגע שבו אירע האסון. "אז ניגש הרב רפאל דין והדליק את המערכה, וההמון כולו התפרץ תיכף בשיר וזמרה וריקוד", הוא כתב. "אבל, פתאום, ומעל הגג נשמע קול מפץ-מפולת. הרבה מהאנשים שעמדו עליה נפלו ארצה אל תוך החצר למעלה".
כתב העיתון בגליל הוסיף: "בתוך ההמון שבחצר קמה שועה נוראה, הרס ואבדון. ערבובה של אנשים, אבנים ושברי מעקה נערמו שמה לערמה אחת, זה צועק מתוך המפולת שירחמו עליו ויצילהו וזה מוטל בקרן זווית בלי כל רוח חיים. הבכיות והיללות הקיפו מסביב, כל אחד חפש ובכה אחר קרוביו ומכריו".
על פי התיאור, כוחות ההצלה הגיעו במהירות למקום. "רופא העיירה הנכבד, מר קסם אפנדי, שהיה שם, התחיל לעבוד במרץ מסביב לחולים. רצים נשלחו לצפת להביא עוד רופאים וכעבור שעתיים באו הרופאים הנכבדים, ד"ר דוד, ד"ר ברדש וד"ר משיאף וכן כמה רוקחים. ביחד עם רופא העירייה עמלו הרבה מאוד ועברו במרץ כדי להשיב את נפשות הנפגעים".
כעבור כמה שעות נקבע מותם של שבעה מהפצועים. כתב "מוריה" המשיך בתיאורו: "למותר לי להוסיף כי השמחה נשבתה לגמרי. כל העם הלך כפוך ראש כאבלים. האבות שהביאו את בניהם להחליק את שער ראשם כנהוג, אספו את ידיהם. כל התמונה הגדולה של ממתקים ומגדנות, נשארה בעיניה והשמחה הכללית נהפכה ליגון נורא".
בעקבות האסון, היו כאלו שקראו לבטל את המנהג בל"ג בעומר. "העדה הצפתית בכלל נרעשת מאוד מהאסון", נכתב בעיתון שיצא לאור בארץ ישראל. "כולם פה אחד החליטו להשתדל לבטל לגמרי את מנהג ההדלקה במירון ולפחות לאסור לנשים לבקר שמה.
ההרוגים, לפי תיאורו של "ים הכספי", נקברו במירון מחוץ לחצר הקודש ונקברו בבגדיהם כדין קדושים. אישה אחת זקנה, מההרוגים שנרמסה, לא יכלו להובלה לקבורה ונקברה בפתח כניסת החצר אצל הקבר של רבי יצחק נפחא". כאמור, מותם של שבעה בני אדם נקבע במקום ועוד ארבעה מתו מפצעיהם מאוחר יותר.
מי שעוד היה באסון ב-1911 הוא חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, שלא נפגע באותו אירוע. בקובץ "מעצמי אל עצמי" פורסמו דברים שכתב על האירוע שבו היה בן 23: "ואם אני מוסיף כאן את הנס שעשה לי לפני חמישים שנה ויותר בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כשנפלה גזוסטרא ונהרגו עשרים ושבעה מישראל ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים - נותרתי חי. הרי באמת זכות היום נתגלגלה לי".
המידע מעיתוני ארץ ישראל מאותה תקופה נלקח מאוסף הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת תל אביב.
