יש נטייה כזאת, כשמפרסמים תמונה של חשוד באונס או רצח, למצוא את הצילום הכי מכוער שלו; תיעוד תקריב מלמטה שמעוות את הפרצוף, מוסיף זדוניות לחיוך, מבליט עיניים מאיימות ברקע תאורה מפחידה. הרי פוגעים – אנסים, רוצחים, אנשים אלימים, פדופילים - הם מפלצות, לא?
ליובל כרמי, הפסיכולוג החשוד שתקף מינית מטופלת שלו, יש סרטון חביב ביוטיוב. הוא מחייך שם בביישנות ומספר שהוא איש משפחה ואוהב אדם. הוא נראה חמד של בחור, בדיוק מה שמחפשים בפסיכולוג. איש שיחה נעים וקשוב, איש שניתן לבטוח בו.
אין פה הפתעה. כעובדות סוציאליות אנו נתקלות שוב ושוב באנשים משכילים שיודעים שפגיעות מתרחשות בכל מקום, בכל מגזר ובכל קהילה, ועדיין נדהמים בכל פעם מחדש, לפעמים עד כדי חוסר אמון והאשמת הקורבן, כשמתגלה פוגע בקרבתם.
כשנפגעות רואות בתקשורת את מי שפגעו בהם כמפלצות ברורות הן מכות על חטא. איך לא ראינו את מה שכולם רואים? איך יכול להיות שלא זיהינו? זה הרי כל כך ברור
כשפורסמו התמונות של אלירן מלול, שרצח את מיכל סלה, השיח עסק במבט המפחיד שלו שניבט מתמונות הארכיון. הסערה שככה כששמענו שהיה לו עבר אלים וילדות קשה. על אביעד משה, שניסה לרצוח את שירה איסקוב, נשפכו אלפי מילים ברשתות: הוא נורמטיבי? הוא לא נורמטיבי? נו, רואים עליו שהוא עבריין. מה, את לא רואה שיש לו שנאה בעיניים? המסקנה הציבורית הייתה חד משמעית. מדובר במפלצת.
אבל האמת היא שזה פשוט לא נכון. הסיבה שבגללה אנחנו מציגים ותופסים פוגעים כמפלצות היא שכך אנחנו מגינים על עצמנו. אנחנו לא רוצים להאמין שיכול להיות שמישהו שאנחנו מכירים – סתם אדם מהשורה – מסוגל לפגוע כך. אנחנו מבועתים מהמחשבה שסמכנו על מישהו כזה, אז אנחנו מרחיקים את התובנה ומחפשים כל רמז לזה שהוא לא אחד האדם.
נורן ניומןאבל לאנסים, לתוקפים מינית ואפילו לרוצחים אין קרניים. לרוב לא ניכר הרוע בעיניים והחיוך שלהם לגמרי רגיל. קרוב לוודאי שהשכנים שלהם מחבבים אותם, הילדים שלהם מתוקים, אולי הם בוועד הורים או פעילים למען איכות הסביבה. אולי הם אפילו שיתפו אתמול פוסט נגד אלימות.
כבר הבנו שכל אחת וכל אחד יכולים להיפגע בלי קשר למצב חברתי או כלכלי, אבל עוד לא הפנמנו את האמת הנוראית: הפוגעים הם אנשים מהשורה. לא כל אחד יכול לפגוע, אבל רבים מבין אלה שכן מנהלים כלפי חוץ חיים נורמטיביים לחלוטין. אנשי משפחה, עבודה מסודרת, חיי חברה רגילים. זה השכן, הרופא או הפסיכולוג, המורה, ולמרבה האימה גם קרוב המשפחה. זה בדיוק מה שמאפשר להם לפגוע ומה שמונע מנפגעות לדבר. לפעמים זה מקשה על ההבנה שבכלל מתרחשת פגיעה. הרי איך יכול להיות שמי שאמור לדאוג לי פוגע בי? לא הגיוני שהאיש הזה, שכולם כל כך מעריכים, עושה דבר כזה נורא.
רבקה ליאון זדה כשנפגעות רואות בתקשורת את מי שפגעו בהם כמפלצות ברורות הן מכות על חטא. איך לא ראינו את מה שכולם רואים? איך יכול להיות שלא זיהינו? זה הרי כל כך ברור. אז בשבילן ובשבילכם, אל תעשו לפוגעים דמוניזציה. תלמדו ותדברו על תמרורי אזהרה, על גבולות במערכות יחסים ועל מה עושים כשהם נחצים גם במקומות לא צפויים. תזכירו לעצמכם ש-85% מהפגיעות המיניות מתרחשות על ידי אדם מוכר.
קים אריאל ארד, שהופיעה מול המצלמה בחדשות 12 וסיפרה על מעשיו של יובל כרמי, היא השראה לכולנו. זו לכולנו להתעורר. בואו נהיה אמיצים כמוה ונזכור שאיפה שמציגים מפלצת עומד סתם אדם מהשורה.
- רבקה ליאון זדה היא עובדת סוציאלית קהילתית. נורן ניומן היא עובדת סוציאלית בתנועת "עתידנו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
