ב-30 באוקטובר 2015, בלילה שבין שישי לשבת, במהלך הופעה של להקת רוק מקומית במועדון "קולקטיב" בבוקרשט, נכנסה רומניה לטראומה לאומית: זיקוקים שליוו את ההופעה גרמו לדליקה, וזו גבתה את חייהם של יותר מ-30 צעירים. הממשלה הכריזה על שלושה ימי אבל, אבל המחאות וההפגנות נגד אוזלת ידן והזלזול בחיי אדם של הרשויות טלטלו את המדינה וזעזעו את המערכת הפוליטית. חמישה ימים לאחר השריפה, בעוד שבבתי החולים הלא מאובזרים והלא ערוכים לטיפול בפצועי כוויות כה רבים, נאבקו הנפגעים על חייהם - התפטר ראש הממשלה ויקטור פונטה מתפקידו יחד עם הממשלה כולה. גם ראש עיריית האזור הרביעי של בוקרשט שם את המפתחות.
וזו הייתה רק ההתחלה: תחקירים עיתונאיים שנערכו אחרי האסון גילו מחדלים, שחיתות, שקרים ומיליונים רבים שהעשירו ארגוני פשיעה, פוליטיקאים רקובים ומנהלי בתי חולים חסרי מוסר וערכים ששיתפו פעולה עם תעשייני חומרי חיטוי תאבי בצע שדיללו את החומר שמכרו לבתי חולים עד כדי סכנת חיים. מאבקם של העיתונאים בממסד המושחת - שלא הרפו על אף האיומים והסכנות - הפך לסרט הדוקומנטרי "קולקטיב" שהיה מועמד השנה לשני פרסי אוסקר.
יותר מכל דבר אחר, הסרט מחזיר את הצבע ללחיים של מקצוע העיתונות, משיב את זרם החמצן שכה הידלדל בעשור האחרון ומזכיר שביקורת נגד השלטון היא הלחם והחמאה הבסיסיים של כלבי השמירה של הדמוקרטיה. המאבק של עיתונאים אמיצים נגד ממסד מושחת ששיתף פעולה עם תאבי בצע שהקריבו את בריאותם של מיליוני בני אדם הוכיח את עצמו. שרים הוחלפו, ממשלות נפלו ורפורמות ושיפורים במערכת הבריאות יצאו לדרך.
פוליטיקאים שופכים אלפי מילות ניחומים וקוראים לאחדות. בעודם נואמים, בידם האחרת הם בוחשים בקלחת הפוליטית, מחייגים אל היועץ המשפטי התורן כדי לברר עד כמה הם בסכנה
בישראל 2021, לקיחת אחריות הפכה לדבר מגונה. אנשי ציבור מושחתים ומשרתי ציבור בינוניים וכושלים לא ממהרים להניח את המפתחות גם אם האחריות שלהם למחדלים היא ישירה. אסון השריפה בכרמל היה שלב חשוב בהתפתחותה של תרבות מריחה והתחמקות שהפכה לתופעה לאומית. מילים מפוצצות, נאומים חוצבי להבות והטלת אחריות על אחרים הם ספורט אתגרי נפוץ. אף אחד לא חש את כובד המשקל של הבושה שאמורה להתיישב על כתפי מי שכשל והפקיר חיי אדם. בישראל של ימינו אתה מצליח אם אתה בורח. אתה גיבור אם אתה במקום מסתור. מי שמכתיב את הנרטיב טוב יותר, מי שמצליח להתחמק מן השאלות הקשות בצורה חלקלקה יותר - הוא השורד.
האסון בהר מירון בליל שישי היה כשל מערכתי מטלטל ורחב היקף. לא צריך ועדת חקירה כדי להבין שאפשר היה למנוע אותו, ושמי שלא מנע - אחראי למותם של 45 בני אדם. לנוכח תרבות ההתחמקות של מקבלי ההחלטות, החובה של העיתונאים היא לשאול את השאלות ולהפנות את הזרקור כבר ברגעים הראשונים. כן, למרות הכאב וההלם, הם חייבים, מהשנייה הראשונה, לחקור את המחדלים ולברר מדוע קוברות עשרות משפחות את יקיריהן.
בעת אסון נהוג לפנות אל המאחד ולא אל המפלג. פוליטיקאים שופכים אלפי מילות ניחומים, קוראים לאחדות ולחיבוק לאומי. בעודם נואמים, בידם האחרת הם בוחשים בקלחת הפוליטית, מחייגים אל היועץ המשפטי התורן שלהם כדי לברר עד כמה הם בסכנה. וככל שהסכנה גדולה, כך מתרבות המילים הריקות והבריחה מן המיקרופונים הופכת לבולטת יותר.
"הגופות עוד לא התקררו", נוזפים מגיני הכושלים בעיתונאים, "זה לא הזמן לביקורת". ובכן, הם טועים: זה בדיוק הזמן לביקורת. זה בדיוק הזמן להפנות אצבע מאשימה כלפי האחראים, לדרוש מהם לשלם את המחיר על מחדליהם ועל הזלזול בחיי אדם. דווקא כשהדמעות זולגות והכאב בשיאו - צריך להסתכל למציאות בעיניים ולומר: כן, אתם אשמים. שימו את המפתחות.
- אטילה שומפלבי הוא המגיש הראשי של אולפן ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com