השבוע פרסם כאן פעיל הליכוד ערן רוזנצויג טור שבו הציג את עצמו כתומך ותיק ומאוכזב של גדעון סער. לדבריו, אם הבנתי נכון, במשך שנים הוא לא באמת הכיר את סער, את עמדותיו ואת השקפותיו, ורק כעת, לאחר 15 שנות עיוורון, לפתע נפקחו עיניו.
גם אני הייתי חבר ליכוד, ואני עדיין תומך של סער. הטענה העיקרית של רוזנצויג, שלפיה סער מעמעם את עמדותיו בכוונה כדי "להביא מצביעים מימין ומשמאל", מופרכת ומשוללת כל יסוד. לסער עמדות ברורות ומעשיו לאורך השנים מעידים על כך טוב יותר מהצהרותיו. פעולותיו כשר החינוך הן עדות להצבתו את התחום בראש סדר העדיפויות ואת השקפתו באשר לתפקידה החברתי והלאומי של מערכת החינוך. באותו האופן גם פעולותיו כשר הפנים מעידות על עמדותיו – כולל בנושא המסתננים – והן כידוע לא פונות לאלקטורט שמאלני.
יותר מכך: ימים ספורים לאחר שרשם את מפלגתו פרסם סער את המטרות שהציב לעצמו, והחל להציג גם את מתווי פעולה ותוכניות עבודה. החל מתפיסת העל של שבע הנקודות (אחת מהן היא "תקווה חדשה תשמור על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". איך בדיוק זה פונה לשמאל?), ועד להתחייבויות ספציפיות: רפורמה במערכת המשפט, הגבלת כהונה לראש ממשלה, מתן רשת ביטחון לעצמאים, העברת הפיקוח על הגיל הרך למשרד החינוך ועוד.
מגוחכת הטענה שלפיה סער פוסל את מצביעי הליכוד בהצהרה שלא יישב תחת נתניהו. בישראל מותר לאזרחים לדעת מי עשויים להיות שותפיה הקואליציוניים של המפלגה שלה הם מצביעים
מגוחכת גם הטענה שלפיה סער "גרס את הפתקים של הליכודניקים בקלפיות", משום שהודיע שלא יישב תחת בנימין נתניהו. ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה לאזרחים מותר לדעת מי עשויים להיות שותפיה הקואליציוניים של המפלגה שלה הם מצביעים.
למצביעיו של גדעון סער יש את הזכות לדעת אם הוא יאפשר את המשך שלטונו של מי שמכהן קרוב ל-12 שנה ברציפות, ועל הדרך מסית נגד מגזרים שלמים באוכלוסייה, משסה אותם אלה באלה, נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ובעוד שבועות ספורים יתחיל לפקוד את ספסל בית המשפט בתדירות של שלוש פעמים בשבוע. זכותם של הבוחרים לדעת, וחובתו של סער להצהיר על כך.
זאב סוננזוןאגב, הליכוד לא פוסל באופן פומבי את מרצ מישיבה בקואליציה, אבל מה הסיכוי שזה יקרה? האם ניצן הורוביץ יהפוך את עמדותיו ויהיה פתאום תאום ליריב לוין? נאמר זאת כך: הסיכוי שבנימין נתניהו יישב בקואליציה (או באופוזיציה) עם מנסור עבאס, גדול יותר מהסיכוי שהורוביץ יישב בממשלתו של גדעון סער.
(צילום: משי בן עמי)
"הליכודניקים", כפי שמכנה רוזנצויג בטורו את מצביעי הליכוד, היו כ-1.35 מיליון איש בבחירות האחרונות. פעם היו פחות, אחר כך יותר, אחר כך פחות, וכך הלאה. הם אינם עדר ואינם מקשה אחת. יש ביניהם שתומכים בנתניהו, ורבים אחרים שלא. להתכחש לעובדה הזו זה לעצום עיניים. הבעיה היא שיש כאלה שהנאמנות היא לא לערכים, לא לרעיונות, ולא לדרך, אלא לאדם. מהמאמר ההוא משתמע שלהיות ליכודניק משמעותו להיות ביביסט.
גדעון סער טוען בדיוק ההיפך: אם יש מצביעי ליכוד − ומסתבר שיש רבים כאלה - שהדרך חשובה להם יותר מהאדם, שהערכים והאידיאולוגיה חשובים להם, שאחדות העם וטובת העם חשובות להם יותר מסיפוק צרכיו האישיים של איש בשר ודם − את קולם הוא מבקש.
המשוואה השתנתה: זה לא רק "לא ביבי", אלא זה גדעון סער, שיכול לאחד ולעבוד בשיתוף פעולה עם כל סיעות הכנסת, קואליציה ואופוזיציה כאחת, ולהיות ראש הממשלה גם של אלה שלא יבחרו בו. כי זו מהותה של אחדות. בליכוד כנראה כבר שכחו.
- זאב סוננזון הוא חבר מרכז ליכוד לשעבר, תומך של גדעון סער
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
