חיפוש באמזון של ספרים על הורות מעלה יותר מ-60 אלף תוצאות, ומקפיץ לתחילת העמוד הראשון ספרים חדשים כמו "לגדל אנשים טובים", "הילד עם המוח השלם" ו"איך לא להתחרפן (lose your shit, במקור) מהילד שלך". זה עדיין פחות מ"ספרים על דת" (יותר מ-100 אלף תוצאות), אבל ממש לא רחוק. ותגידו לי שזה מפתיע אתכם.
הורות אמורה להיות אחד הדברים הכי טבעיים בחיים שלנו, או שלא. ב-1946, בתחילת עידן הבייבי בום של אחרי מלחמת העולם השנייה, יצא לאור "הטיפול בתינוק ובילד" של ד"ר בנג'מין ספוק, שהמסר המהפכני שלו היה "הרגעו, אתם יודעים הרבה יותר ממה שאתם חושבים". ב-50 השנים שחלפו מאז ועד מותו של ספוק, הספר שלו מכר למעלה מ-50 מיליון עותקים, והיה לתנ"ך ההורות של הורי הבומרס. אולי השינוי העיקרי שקרה מאז, בכל תחומי החיים ובעיקר בהורות, הוא שאנחנו עוד פחות רגועים ועוד פחות סומכים על מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולראיה 60 אלף ספרים שרובם מתיימרים להסביר לנו איך לגדל ילדים.
"ההורות השתגעה", הוא אחד מנושאי השיחה הכי פופולריים שאני מכיר בסביבה שלי. השיחה הזו נובעת מהתחושה שהשתנות הזמנים המואצת נוגעת, אולי יותר מכל, בדבר הזה שרבים מאיתנו מגדירים את עצמנו לפיו (תחשבו כמה אנשים שאתם מכירים, ואולי גם אתם, עונים לשאלה 'מי את/ה?' קודם כל ב'אמא/אבא של...'). העולם שילדיי גדלו בו היה שונה מזה של ילדותי הרבה יותר, הרבה הרבה יותר, מהשונות בין עולם הילדות שלי לזה של הוריי. לא פלא שאנחנו, וילדינו עוד יותר מאיתנו, פונים בכל דבר לייעוץ חיצוני – איך ללדת, איך להניק, איך להשכיב לישון, איך לא להתחרפן מהילדים שלנו.
4 צפייה בגלריה
עפר שלח. איך ילדים שגדלו ככה יתמודדו עם עולם שבסוף לא הכול בו יהיה נעים ומגונן?
(צילום: הדר יואביאן)
שירלי רימון ברכה היא מנהלת מנהל החינוך בעיריית תל אביב, ועוד לפני כן אם לשלושה ילדים. בתפקיד המקצועי היא נוגעת בהורות של מאות אלפי תושבים בעיר, שבשנתיים האחרונות חווה, כמו כל הפנים האחרות של חיינו, סוג של הלם העתיד. הדיבורים על ילדים שתקועים במסכים, השינוי של חיי החברה ושל תפיסת המציאות ושל היחסים בין הורים וילדים - כל זה עלה בתקופת הקורונה על רכבת הרים מטורפת, שהפוסט-טראומה שלה תימשך שנים.
היא קוראת לעבודה שלה "להחזיק את המחזיקים": לתת להורים בעידן המבולבל הזה כלים כדי להתמודד, הן עם ההשלכות של הקורונה והן עם השינויים האדירים בעולם. לעזור להם להחליט אם ההורות החדשה הזו, המכילה והאמפתית וזו שאינה לוקחת ואינה מקבלת את הסמכות ההורית כדבר נתון, פירושה גם שילד יכול להתנהג בגסות ובעצלות, להיכשל בכל דבר ועדיין שהכול יהיה בסדר.
כל זה על רקע השחיקה העצומה שגרמו השנתיים האחרונות למחזיקי המחזיקים עצמם. למורים שנמאס להם לראות ריבועים שחורים בזום, למנהלים שמצאו את עצמם מתעסקים באלף דברים שאינם חינוך כמו שחשבו עליו. יש עזיבה גדולה במערכת החינוך, שממילא – כפי שהיא בנויה היום – קשה להפעיל בה תמריצים שעובדים במערכת אחרות, כמו גמול כלכלי וקידום מהיר.
בעולם העבודה, משבר הקורונה שינה את החשיבה של מיליוני בני אדם, ופתח צוהר גדול אל העתיד הלא ברור. התופעה העולמית הבולטת ביותר היא מחסור בעובדים, כי אנשים שראו איך באחת כל סדרי החיים שלהם מתהפכים כבר לא ששים לעבוד כמו שעבדו קודם, התארגנו על צורת חיים אחרת ומקדישים הרבה יותר מחשבה לעולם שמחכה לנו מאשר להישג של עכשיו.
אנשים בגילי נוהגים לדבר על מה שמחכה לילדים שלנו, כי ככה אנחנו באמת חושבים. בישראל, הלך הרוח הזה מתחבר גם לפסיכוזות של המקום: לחרדה ולתחושת הארעיות, להרגשה שבישראל המקום צר, החוד של הפירמידה חד במיוחד ומי שלא ירוץ מהר קדימה ילך אחורה; לכל הדברים שהופכים את ההורות שלנו ואת המחשבות שלנו על ילדינו למשהו שלפעמים יש באמת הרגשה שיצא מדעתו.
התוצאות של זה במוסדות של חיינו מגיעות לתופעות קיצון, או לפחות נראות כמו קיצון לאנשים שגדלו אחרת. חבר סיפר לי לא מזמן שבפלוגה של בנו, שנמצא בטירונות צנחנים, יש למ"פ קבוצת ווטסאפ עם ההורים. זה רק אני שחושב שיש סתירה של ממש בין מהותו וייעודו של צבא לבין קבוצת הווסטאפ הזו? זה רק אני ששואל את עצמי איך ילדים שגדלו ככה (וקוראים לחברים שלהם "ילדים" בגיל של יותר מ-25) יתמודדו עם עולם שבסוף לא הכול בו יהיה נעים ומגונן והחיים יחטיפו לך את הסטירות שהם בסוף מחטיפים לכולם?
אני לא יודע. זה אחד הדברים המרתקים בנושא הזה, שאין בו פתרונות מוחלטים ואין בו הרבה שהמערכות יכולות באמת לעשות. בניגוד להרבה שיחות ששמעתם כאן, לשיחה עם שירלי רימון ברכה אין שורה תחתונה של "זה לא בסדר וככה צריך לעשות אחרת". השורה התחתונה שלה היא הצורך לדבר על זה.
