סיפור חיים לא פשוט יש לעמרם דהן, ניצול שואה בן 84 מאשדוד. הזיכרונות לא מניחים לו, עד היום מלוות אותו תמונות האלימות שספג אביו מחיילי המשטר הפרו-נאצי במרוקו. עמרם עלה לארץ בגיל שבע, הקים פה משפחה, ושום דבר לא הכין אותו שלעת זקנה חייו יראו כפי שהם נראים. בתקופת הקורונה הוא נמצא בקבוצת סיכון וחי בבדידות ובמצוקה כלכלית.
בחודשים האחרונים הידרדר גם מצבו הבריאותי. בנוסף לכאבים וחולשה הוא סובל מדלקת ריאות חמורה, בעיות בקיבה ועיוורון. למרות אלה, נדמה שבעיקר קשה לו עם הבדידות. "אני מבודד בגלל הקורונה, אף אחד לא בא לבקר אותי, מפחדים עליי", עמרם מספר, "רזיתי כבר 15 ק"ג, אין לי תיאבון. אני לא רואה טוב, אז הספרים שלי מונחים, וטלוויזיה אני רק שומע. אני מאוד מתגעגע למשפחה שלי. גם כלכלית קשה לי. אני חי מ-3,200 שקל מביטוח לאומי".
"הקורונה פוגעת בניצולי השואה פגיעה משולשת", מסבירה אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה. "הם נמנים עם אוכלוסיית סיכון ועליהם להיות בבידוד. כתוצאה מכך הם חווים מחסור במוצרי יסוד, פגיעה בביטחון התזונתי, פגיעה בתפקוד הפיזי והתגברות של תחושת הבדידות ותחושת הייאוש. המגפה גם מעוררת טראומות עבר, כיוון שהיא מזכירה תנאים קשים מתקופת השואה, ביניהם בידוד, פרידה מבני משפחה ואיום מתמשך. יש גם ניצולים שחווים מצוקה כלכלית".
בוריס סיטנר, ניצול שואה מטירת הכרמל, חווה את התופעות שעליהן מדברת פרחי. "המצב מעורר אצלי זיכרונות וטראומות", הוא מספר, "התחושה הזו של להיות סגור בבית, שאין לאן לצאת. לפעמים אני מתחיל לבכות. נזכר באמא שלי שהייתה צריכה לחלק פרוסת לחם בין הילדים. אנחנו מפחדים מהקורונה וגם להמשיך להישאר לבד. אנחנו מקבלים סל מזון ובשבילנו זו עזרה גדולה, אבל אנחנו חיים מקצבאות ולא קל לנו כלכלית גם ככה".
"מאז שהקורונה התחילה אני עצובה", מוסיפה ז'נה סולומון, ניצולת שואה בת 79. "אני רואה אנשים שאין להם מה לאכול וזה מחזיר אותי אחורה". ז'נה נולדה בגטו בבולגריה והיא מתארת ילדות קשה: "במשך שנים סבלתי מרעב, והמראות בארץ מחזירים אותי אחורה". גם עם הבדידות לא קל לה: "חסר לי חיבוק. לפני הקורונה הייתי נפגשת למשל עם העובדת הסוציאלית והיא הייתה גורמת לי לצחוק. זו מציאות עצובה".
