רק אחד מתוך שלושה ישראלים שמתהלכים בינינו היה פה באוקטובר 1973. רק אחד משלושה יכול לספר מניסיון אישי את התחושה שחווה כשפרצה המלחמה. כאשר מחוגי השעונים - היהודי והישראלי - מתייצבים על יום הכיפורים בואכה אוקטובר, הלב שלי ושל רבים פועם פתאום במהירות. את היום ההוא, את הצפירה ההיא, שסימנה קו חד בין מה שהיה לבין מה שיהיה, נישא איתנו עד יומנו האחרון.
הייתי צעיר, מלא ביטחון, כתב לענייני צבא, מתהלך כמו טווס. כמוני היו רבים אחרים. כולנו שייכים למדינת עילית שרק שש שנים קודם הביסה בשעתיים וחצי שלושה צבאות ערביים ושילשה את שטחה. אז מי, מי יוכל לנו?
הגנרלים התהלכו ברחובות תל אביב כחתנים ביום חופתם. הפוליטיקאים חגגו קיפאון מדיני. למה לזוז מילימטר אם אפשר שלא? הכלכלה התפוצצה והנפט זרם מהבארות בסיני. עוד לא היו ימים כאלה לעם ישראל. שלא ייגמר לעולם, שרנו את שירי הניצחון.
רק שמתחת לפני השטח התפשט הריקבון, הצטברו והלכו אדי הגז. עוד מעט יבוא הפיצוץ. אבל אנחנו לא הבחנו ולא הרחנו כי היינו עיוורים, חרשים ותתרנים. גם כשהמצרים והסורים התפרסו לאורך הקווים והסירו את רשתות ההסוואה, גם כאשר מערכות המודיעין צפצפו והנורות האדומות נדלקו, גם כאשר מיטב סוכני המוסד אמרו "זה מגיע", וחוסיין לחש על אזנה של גולדה ש"הם עומדים לתקוף", נשארנו אדישים, שיכורי ניצחון מאוויר הפסגות של ששת הימים. בבחינת לנו זה לא יכול לקרות. לנו, מלכי המזרח התיכון החדשים.
בצהרי 6 באוקטובר הכול התפוצץ לנו בפנים. הסורים הגיעו לשיפולי הרמה, המצרים מוטטו את קו בר לב, טילי ה"סאם" הרוסיים קטפו את מטוסינו, טילי ה"סאגר" העלו באש את הטנקים שלנו. גולדה אמרה שהיא "בסך הכל אישה זקנה במטבח, מוקפת גנרלים, ואם הם לא ידעו, מה רוצים ממני?". ודיין, פעם תקוות הכל, כבר הציע לחמש את נשק יום הדין.
השלינו את עצמנו שעשינו מאז חשבון נפש לאומי. צה"ל גדל והתחזק, תחושת הכח חזרה לשורותיו, והמדינאים למדו לכאורה לפענח קולות של שלום ופיוס. הציבור כמו למד להטיל ספק ולשאול שאלות, התקשורת חידדה את מקלדותיה ומצלמותיה כדי לסרוק את השלטון במסרקות ברזל. האומנם?
שטויות. הכל לכאורה. ישראבלוף. השאננות בהתמודדות מול מגפת הקורונה כיום היא בדיוק אותה שאננות. הביטחון העצמי אותו ביטחון והמכה אותה מכה.
שואלת מדינת הסטארט אפ, לנו? טובי הרופאים והחוקרים, חתני פרס נובל, רפואה מעולה, טפטפות, אינטל, טבע, העולם סוף סוף מכיר בנו, מדינות ערביות עושות איתנו שלום, אז מה זה בשבילנו נגיף אחד קטן?
ההצהרה הכי טיפוסית הגיעה כשבנימין נתניהו ובני גנץ "הורו" למכון הביולוגי בנס ציונה לפתח נסיוב נגד הקורונה. לפני חודש כבר הודיעו שם ש"נוכל לייצר 15 מיליון מנות". של מה בדיוק? הלו, זה רדיו? זו הצהרה כל כך ישראלית, כל כך ספטמבר 1973, כל כך מופרכת. מי אנחנו שנפתח? הרי העולם גייס את טובי המוחות, הגדולות שבחברות התרופות, המעולים במכוני המחקר. מיליארדים נשפכו במאמץ העולמי ועדיין אין חיסון. אבל העיקר "אנחנו נפתח". נציל את האנושות. תיקון עולם.
קצת פרופורציה, בבקשה.
האשליה של אז לא נעלמה, היא רק התחלפה. במקום דוברות מצריות וטנקים סורים האויב עכשיו רואה ואינו נראה. במקום צבא שחוק וימ"חים ריקים הוא פוגש מערכת בריאות מורעבת. בדיוק כמו אז, הנחנו לפוליטיקאים לעסוק בריבים קטנוניים במקום לנהל באחריות את חיינו. עצמנו עין מול האיום המסתמן. זלזלנו באזהרות שהגיעו מבחוץ והיו מונחות לפתחנו. לא רצינו לראות את אירופה. "שיבואו ללמוד מאיתנו", הצענו.
ישראל התייצבה למרבה הבושה בצמרת הדירוג העולמי בתחלואת הקורונה כי אין כאן טיפת צניעות, הרכנת ראש או הבנה שיש דברים שגדולים עלינו בכמה מספרים.
קולות קשר ממלחמת יום כיפור
את המלחמה ההיא ניצחו החיילים ומפקדי השדה. הפוליטיקאים ברחו מאחריות, מוודאים שאנשי הצבא ישלמו את המחיר בוועדת ה"חקירה" שהקימו. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1977, הציבור בא איתם חשבון ושלח לאופוזיציה את מפא"י, מפלגת השלטון שנראתה אז נצחית. היא נשארה שם.
האם ההיסטוריה תחזור? הנה החדשות הרעות: ההנהגה התחלפה אז, אבל המחדלים נשארו. ביום הכיפורים של מחר יש לנו יותר מדי סיבות לעשות חשבון נפש, להרכין ראש, להבין את מקומנו, להצניע לכת, כדברי התפילה: "על חטא שחטאנו לפניך בדעת ומרמה, בכחש ובכזב, בעיניים רמות, במראית עין".
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה מטעם "המכון ללימודי ישראל". היה חבר כנסת, סגן יו"ר הכנסת ודובר צה"ל במלחמת יום הכיפורים שימש הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
