בחודש האחרון יצאו לאור מספר הסכמי נורמליזציה שהתבשלו בבישול איטי מאחורי הקלעים משך שנים ארוכות. המדינות החותמות על הסכמים אלה עם ישראל הן בעלות בריתה של ארצות הברית, הסמוכות על שולחנה של וושינגטון בתחומים רבים ובפרט בזה הצבאי. יחסי תלות אלה, יחד עם האיום האיראני המתרגש ממזרח ועם השחיקה במרכזיות הסוגיה הפלסטינית עבור אותן מדינות, הובילו לשבירת הטאבו הפלסטיני ארוך השנים, ולהגעה ל"הבנות אברהם" שנחתמו ברוב כבוד והדר על מדשאת הבית הלבן לפני כשבועיים.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
החתימה על "הבנות אברהם" בבית הלבן
מכיוון שהבנות אלו הן מסמך יסוד עקרוני ורחב, ולא הסכמים קונקרטיים בין שתי מדינות, מאליו מובן – ואף מוצהר בריש גלי – שהן פתוחות לכניסתן של מדינות נוספות. בישראל ובארצות הברית, הסובלות ממחדל ניהולי וממשבר רפואי וכלכלי קשה, עוסקים הדרגים המדיניים וגורמים בתקשורת בחיפוש אחר "המצטרפות הבאות" להבנות אברהם. השמות הבולטים בבורסת השמות הם אלה של עומאן, כוויית, סודן, מרוקו או תוניסיה, וגם חברות משניות בליגה הערבית כמו איי קומורו שבאוקיינוס ההודי. בין לבין מפזרים גורמים שונים רמזים לכך שבקרוב מאוד תצטרף להבנות המדינה החשובה ביותר במערך הזה – סעודיה. הצטרפות כזאת נתפסת כמעין "גביע קדוש", רגע שיא שכולם מצפים להתממשותו. בנסיבות הנוכחיות, שבהן כל אחת מן המדינות החתומות או המתעתדות לחתום על ההבנות זקוקה לחתימתה של רעותה – הן מבחינה פוליטית-פנימית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסטרטגית – לא מופרך לחשוב שצעד דרמטי כזה אכן יצא לפועל ואולי אף ממש בקרוב.
ובכל זאת, יכול להיות שאנחנו עסוקים מדי במה שגלוי ונראה לעין. לא מן הנמנע שהתפיסות הרווחות לגבי ההבנות אינן אלא שיקוף של האינטרסים, של החרדות ושל השאיפות של מעצבי ההבנות. הצגתה של סעודיה בפני הציבור בישראל ובארצות הברית כשיא המיוחל של ההבנות הוא מקרה מעניין במיוחד: הישג כזה מוצג כמכריע ומרכזי משום שסעודיה נתפסת כשותפה הבכירה של האמריקנים במזרח התיכון ומוצגת על-ידם ככזו. היא זו המתייצבת לימינם כמעט בלי סייג בנושא המאבק באיראן, היא המבוגרת האחראית וראשת "הציר הסוני המתון" (שהוא אולי סוני, אבל המתינות ממנו והלאה, בפרט במקרה הסעודי).
אולם בחינה קרה ומפוכחת של המציאות המורכבת במזרח התיכון ברגע הנוכחי, באופן החורג ממשחק סכום האפס של "האיום האיראני", יכולה להעלות גם מחשבות אחרות על הדרכים שבהן המגרש המזרח תיכוני מסודר ועל אפשרויות שונות בתכלית, שעדיין אינן גלויות לעין, לגבי עתידן של "הבנות אברהם". לא מופרך גם לחשוב שהפתעות מסדר הגודל הזה נשמרות לעת עתה היטב בשרוול כדי שהממשל יוכל לפרוץ איתן לציבור ברגע המתאים, כ"הפתעת אוקטובר", אותו הישג מדיני עילאי שנחשף רק ערב הבחירות לנשיאות בארה"ב. מי לידנו תוקע שסעודיה היא אכן השותפה הבכירה של האמריקנים במזרח התיכון? ומי יבטיח שלצד כל המדינות שנזכרו לעיל – אם בכלל תצטרפנה להבנות – הצטרפות סעודית להבנות תהיה "משנה המשחק" האולטימטיבי?
אני מבקש לטעון שהשותפה הבכירה של האמריקנים במזרח התיכון היא כלל לא סעודיה. סעודיה היא שותפה נוחה ומתמסרת ומעל הכול עשירה מאוד, ובשל כך גם משפיעה מאוד. עם זאת, השותפה הבכירה של האמריקנים במזרח התיכון היא מדינה אחרת, שלארצות הברית היה תפקיד מכריע בעיצוב מבנה השלטון שלה והמציאות הפוליטית, הכלכלית והאסטרטגית בה. השותפה הבכירה הזו היא המדינה שבה השקיעה ארצות הברית למעלה מטריליון דולר (הרבה יותר ממה שהשקיעה אי פעם בסעודיה) ושלמרות היסטוריה בעייתית בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, המציאות הנוכחית בה היא הנוחה ביותר לשיתוף פעולה שכזה בהמשך.
המדינה הזאת היא עיראק. אחרי שפלשה ארצות הברית למדינה בשנת 2003, פירקה את שלטון הבעת' שם והינדסה מחדש את המשטר בה ואת אופיו, התחייבה ארצות הברית לסיוע שנתי למדינה שמטרתו ביסוס השלטון החדש והמערכת הפוליטית, בנייה מחדש של צבא עיראקי מקצועי ועצמאי ושיקום של נזקי המלחמות. סיוע זה היה מטבע הדברים בעיקרו צבאי-ביטחוני אך כלל גם מרכיבים אזרחיים משמעותיים. בעקבות פלישת דאעש למדינה ב-2014 רק תפח הסיוע הזה, וחרף הנסיגה ההדרגתית של כוחות הצבא האמריקני מן המדינה בשנים אלה, המחויבות האמריקנית אליה רק גברה והלכה.
רה"מ מפנה גב לאיראנים
ההשקעה האדירה של ארצות הברית בעיראק קשרה את האמריקנים אליה בשני העשורים האחרונים והפכה את המערכת הפוליטית שנבנתה בה לברירת מחדל החסינה כמעט מכל פגע. הפרויקט האמריקני עתיר המיליארדים של עיראק החדשה איפשר למדינה לשרוד את מלחמת האזרחים המדממת של העשור הקודם, את פלישת דאעש שכמעט מוטטה את המדינה, את המשבר הפוליטי החריף שחווה המדינה מאז הניצחון על דאעש, את יוזמת משאל העם על העצמאות הכורדית וכן שנים ארוכות של הפגנות ציבוריות נרחבות בהיקפים משתנים נגד המערכת הפוליטית והשחיתות שפשתה בה.
המצב הפוליטי המורכב בעיראק שלאחר 2003 והתבססותה של השיעה במוקדי השלטון הפכו את היחסים בינה לבין הפטרונית האמריקנית למורכבים ביותר: רבים מאנשי השלטון השיעים במדינה עומדים בקשרים קרובים עם איראן, שכנתה השיעית הגדולה של עיראק. רבים מבכירי השלטון דהיום הם אף ראשי מיליציות הנתמכות בצורה כזו או אחרת על-ידי איראן, ובחלקם אף הפעילו את המיליציות שתחת פיקודם באופן ישיר נגד הכוחות האמריקניים במדינה. נוכחותן של המיליציות בחיים הפוליטיים בעיראק ונוכחותן הפיזית ברחובות הערים היא אבן נגף משמעותית הן בייצוב המדינה העיראקית והן בהתייצבות ברורה של המדינה לימין ארצות הברית ועל חשבון איראן. נוסף על כך, שחיתויות שלטוניות בהיקפים אדירים גרמו לבזבוז כספים אמריקניים רבים שהיו מיועדים לשיקום ולפיתוח המדינה, והעיבו מאוד על היחסים בין המדינות. אין תמה אפוא שעל אף הסיוע העצום, האמריקנים מתקשים לראות בעיראק הזו שותפה בכירה.
אלא שעיראק נמצאת היום במצב ייחודי, אולי חד-פעמי ממש. אחרי כמעט שנה של הפגנות נמרצות של החברה האזרחית במדינה, שהן בעצמן הבשלה של שנים ארוכות של מחאה אזרחית סביב אותם קווים, המערכת העיראקית בשלה יותר מאי פעם לשינויים פוליטיים מרחיקי-לכת. חודשים ארוכים של משבר קורונה, משבר פוליטי חמור המשקף אובדן אמון ציבורי בהנהגה, משבר כלכלי חריף ומשבר תשתיות שנגרר שנים ארוכות החלישו כולם את המדינה. לצד זאת, הפטרונית הוותיקה איראן מצויה במשבר כלכלי קשה במיוחד ובמצב אסטרטגי רגיש ונפיץ מול ארצות הברית ושותפותיה באזור. שקלול מצב העניינים הזה הופך את עיראק לנוחה יותר משהייתה במשך שני עשורים להתקרבות מחודשת אל וושינגטון.
מי שממנף את הנסיבות הללו לעשייה בשטח הוא ראש הממשלה החדש של עיראק, מוסטפא אל-כּאזמי, שמונה במאי האחרון לתפקיד הרגיש בתמיכת המיליציות הפרו-איראניות ומפלגותיהן. אלו הניחו שאל-כאזמי יאזן היטב בין ההשפעה האיראנית לבין ההשפעה האמריקנית. אלא שמאז מינויו לתפקיד מראה אל-כאזמי כי בכוונתו להמשיך בנתיב שסלל אחד מקודמיו, חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק בשנים 2018-2014.
אל-עבאדי חתר בכהונתו לצמצום בחישה זרה בפוליטיקה העיראקית, לדחיקת המיליציות השיעיות אל מחוץ לגבולות המשחק הפוליטי ולהכפפתן לכוחות הביטחון הרשמיים של המדינה, לשיפור המנהל הציבורי בעיראק ולביעור השחיתות. אל-כאזמי צועד באותו נתיב ואף מעז יותר מאל-עבאדי ובכך מפנה הלכה למעשה את גבו לתומכיו הפרו-איראנים. הקו שהוא מנהל ברור למדי: ביצור ריבונותה של עיראק ועצמאותה, היענות לדרישת הציבור העיראקי לרפורמה מקיפה והתרחקות מדודה וזהירה – אם כי בפירוש לא מלאה ובוודאי לא מוצהרת – מאיראן, שבצידה התקרבות מחודשת לארצות הברית ולחיק המדינות הערביות, הפרו-אמריקניות ממילא ברובן.
הסוס השחור החדש
לפני כחודש, ימים ספורים לאחר ההכרזה על הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות, ביקר אל-כאזמי בוושינגטון ונועד ארוכות עם הנשיא טראמפ. מיד לאחר מכן המשיך לפגישה משולשת בעמאן עם מלך ירדן עבדאללה השני ועם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, שבסופה הכריזו השלושה על כינונה של ברית "המשרק (הסהר הפורה) החדש". אל-כאזמי הדגיש בדבריו בפגישה כי עיראק בראשותו "מחויבת להידוק קשרים מאוזנים עם כל המדינות השכנות, ותומכת ביציבות האזור וביצירת הזדמנויות להשגת הרגעה". הפגישה הסתיימה בהצהרת מחויבותן של שלוש המדינות לסוגיה הפלסטינית אך בלא כל מסגרת מחייבת לכך. מעמאן, אולי שלא במפתיע, היה אמור אל-כאזמי להמשיך לפגישה עם המלך הסעודי סלמאן, אך זו התבטלה בשל מצבו הרפואי של האחרון.
עיראק פוגשת את המציאות האזורית המתהווה ברגע פוליטי ייחודי מאוד מבחינתה ותחת שלטונו של ראש ממשלה שיש לו גם כוונה ונדמה שלראשונה גם אמצעים ונחישות לשנות את הזירה הפנימית בה. גם האמריקנים מבינים זאת, ובביקורו בוושינגטון ניכר שהוא מתייצב כראש מדינה שקולת מעמד ועצמאית, ולא מדינת חסות אמריקנית. כל אלה הם יסודות ואינדיקטורים העשויים להכשיר את הקרקע לצירופה של עיראק, גם אם בלחץ אמריקני, להבנות אברהם. הצטרפות כזאת של עיראק להבנות, הכרה ראשונה מסוגה שלה בישראל ופתיחה של עידן חדש ביחסיה עמה, ישרתו בטווח המיידי את הנשיא טראמפ, שבמצבו הרעוע ערב הבחירות זקוק להפתעת אוקטובר דרמטית. גם ראש הממשלה נתניהו יוכל להתהדר ב"הישג היסטורי" נוסף שיסיח את דעת הציבור ממחדלי הקורונה שלו.
אולם לא פחות מכך, הצטרפות כזו להבנות עשויה גם לשרת את עיראק עצמה ואת ראש הממשלה אל-כאזמי. לאחר עשורים ארוכים של ניכור, הן תחת שלטונו של סדאם חוסיין והן בעשור וחצי הראשונים של השלטון השיעי החדש, עושה עיראק מאמצים גדולים, ועד כה לא מוצלחים במיוחד, להתקבל מחדש לחיק העולם הערבי. צעד מרחיק לכת כזה עשוי לזכות אותה מחדש במעמדה הישן כאחת ממדינות ערב הבכירות ולהשיל מעליה את זיהויה כגרורה איראנית. הדבר נכון שבעתיים על רקע השינויים הדרמטיים בעולם הערבי שהחלישו את מצרים וסוריה, שיחד עם עיראק היו בעבר שלוש המדינות החזקות ביותר בעולם הערבי.
הצטרפות עיראקית כזאת להבנות אברהם תהפוך להפתעת אוקטובר אמיתית. במצב כזה עשויה עיראק אפילו לחטוף מסעודיה את מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי, ולהפוך לסוס השחור החדש שלו. הצטרפות עיראקית כזאת גם תאפשר לעיראק לזכות בסיוע אמריקני מוגבר, שלא יצטמצם אך ורק לתחום הצבאי, אלא גם לסיוע משמעותי בתחומים אזרחיים ובפרט באתגר השיקום הגדול שעמו מתמודדת עיראק בהצלחה קטנה מאוד כבר למעלה מעשור וחצי.
אם אכן יתגלה כי מתבשלת "הפתעת אוקטובר" שכזו, לאל-כאזמי צפויה התמודדות מורכבת עם אתגרים פנימיים שעד כה לא נתקל בשכמותם – הכרח לרסן את המיליציות הפרו-איראניות ודיכוי של התקוממות אפשרית שלהן, אולי אפילו אלימה; שיווק הנורמליזציה לציבור העיראקי, המחויב לסוגיה הפלסטינית, כהמשך מחויבותה של עיראק לפלסטינים באמצעים אחרים; והתמודדות עם תגובות נזעמות מצד שתי שכנותיה הגדולות והלא-ערביות של עיראק – איראן וטורקיה – שלא צפויות לקבל בסבר פנים יפות מהלך מתריס שכזה מצד השכנה המוחלשת.
עד כה משדר אל-כאזמי נחישות גדולה במאבקו לכונן מחדש את עיראק כמדינת לאום יציבה ומתפקדת. יריביו הרבים לא מצליחים בינתיים לבלום אותו. המחשבה על עיראק כמובילתו של ציר של אזוריוּת מזרח תיכונית חדשה – הנכונה לנורמליזציה מחד אך אינה מתפשרת על ייחודיותה הלאומית או על השמירה על חזית ערבית מלוכדת מאידך – מאתגרת את המזרח התיכון כפי שמשתקף מהבנות אברהם: בעוד שהבנות אלה מוּנְחות על-ידי היגיון קר ומוכוון-אינטרסים, פרי צורכיהן של הנהגות סמכותניות, הובלה עיראקית תהיה חייבת להכיל גם את החברה האזרחית החוֹוה תחייה מחודשת ברחבי האזור, ולהיות קשובה לצרכיה ולמאוויה.
