תומכי נתניהו מחוץ לביתו של זאב אלקין
(מתוך הפייסבוק של משה מירון )
ככה בדיוק נראית השנאה. יש לה פנים וגוף ורגליים. היא אמיתית וברורה והפכה חלק בלתי נפרד וטרגי מחיינו. התמונות של אלימות חסרת מעצורים הפכו לחלק מהיום-יום השגרתי.
כשצעירים חרדים בבירת ישראל מותקפים ברחובות - זו שנאה. כשצעיר חרדי שנוסע ברכבת הקלה בירושלים חוטף סטירה - זהו תיעוב. כשצעיר יהודי צועד ברחוב ולפתע מוטח בו קפה רותח - זו אלימות.
מתקפות משולחות רסן ליד ילדה בת חמש שאביה חבר בכנסת ישראל - זוהי רעידת אדמה. אמירות בוטות על ראש הממשלה וכינויי גנאי מתועבים - זהו הסדק בחוסן הלאומי של כולנו. אם לא נעצור להפנים שלמרות המחלוקת הוא ראש הממשלה של כולנו, וזוהי המדינה של כולנו - לא נבלום על סף התהום, וניפול אליה כולנו.
ואתם, מגלגלי העיניים לשמיים, אליכם ניישיר מבט ונשאל: מה חשבתם שיקרה? לאן הובלתם אותנו כשגידפתם, כשפגעתם, כשהשמצתם? מה חשבתם שיקרה כשהכללתם והפכתם קהילות שלמות למוקצות מחמת מיאוס? מה חלף בראשכם כשחזרתם והאשמתם קהילות שלמות בהפצת מחלות, בבגידה? מה חשבתם שיקרה?
והיום, כשהשנאה משתוללת ברחובות, האם אתם עושים את חשבון הנפש שנדרש מכם? האם חשבתם להוקיע ולהתנער מהמעשים הללו? ובעיקר, האם לרגע עברה בראשכם המחשבה ליטול אחריות על מעשיכם? אני יודעת שלא. אחרת לא היינו מביטים בשנאה שוב ושוב, כשהיא משתקפת אלינו בלי הרף.
נורית דאבושצילום: יריב כץהגיעה השעה להתחיל את השיח האמיתי, בכבוד הדדי, בלי אלימות וסטריאוטיפים מכל סוג שהוא, ולהתוות מכנה משותף שבו כולנו בחברה הישראלית מוצאים את מקומנו ונוטלים אחריות.
לא מחפשים אשמים - מחפשים פתרונות. ובעיקר, משנים את הסגנון ומנסים, בנפש חפצה ובלב פתוח, לעצור. לעצור - לפני שיהיה מאוחר מדי.
- נורית דאבוש היא מרצה בקריה האקדמית אונו ובקורס דירקטורים במרכז הבינתחומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
