כשהושבעה הממשלה החדשה שמחתי אבל לא חגגתי. שמחתי כי היה חשוב לסיים את שלטון היחיד של בנימין נתניהו, אולם החגיגה הדמוקרטית מחווירה כשחמישה מיליון פלסטינים חיים תחת שלטון צבאי (בגדה המערבית) ותחת מצור (בעזה). לפיכך אני מבקש להציב תמרור אזהרה בפני חברי הקואליציה מהעבודה ומרצ.
במחאה החברתית של 2011 הוחלט שהכיבוש לא יקבל בה מקום, בעיקר כי הנושא שנוי במחלוקת ולא יאפשר תמיכה המונית. זו הייתה הסיבה שבגינה נעדרתי מהאוהלים וההפגנות. מנהיגי המחאה שהפכו לפוליטיקאים, איציק שמולי וסתיו שפיר, המשיכו להימנע מעיסוק בשטחים הכבושים גם כשהגיעו לכנסת ואפילו התנכרו לארגוני זכויות האדם ולעיתים התבטאו נגדם. אני לא מזיל דמעה על כך שהן שמולי והן שפיר אינם בכנסת עוד. נבחרי ציבור מהמרכז הפוליטי יש לנו מספיק.
במחאת בלפור הכיבוש היה נוכח מאוד. בצעדות הארוכות נשמעו לא מעט קריאות, הונפו לא מעט שלטים, ורבים חיברו בין ההשחתה בכיבוש לבין זו של השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל כולה. נכון, לא כולם קשרו את הנושא למחאה, אבל הרוב הבין שבמקום שבו דורשים דמוקרטיה - חייבים לדרוש את סיום הכיבוש. לפיכך, לאורך עשרות השבתות של ההפגנות בבלפור וברחובות ירושלים חזרנו ואמרנו שהמחאה הזו היא הרבה יותר מ"רק לא ביבי". זו מחאה על עתיד הדמוקרטיה הישראלית.
בריאות, כלכלה, תחבורה ואיכות הסביבה הן נושאים חשובים מאוד, אבל מעליהם ניצבת הבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל: השליטה הלא נגמרת על העם הפלסטיני
השלב הראשון הצליח ובנימין נתניהו כבר לא ראש ממשלה, אבל טועה מי שחושב שכאן תמה הדרך. שום שינוי לא יכול היה להתחיל כל עוד ביבי בשלטון, אבל מרגע שהוא פונה מהבמה מתחילה הדרך האמיתית לשינוי.
כמו רבים במחנה השמאל גם אני חשבתי שנכון לעבודה ומרצ להצטרף לממשלה כדי להוציא את השינוי לדרך. אבל – ומדובר באבל גדול - מי מחברי הכנסת והשרים שחושב לזנוח את המאבק בכיבוש, או אף להצניעו, חוטא למצביעים שלו. נכון, יהיה קשה מאוד להעביר חוקים בנושא, קל וחומר לבצע מהלכים שיביאו לסיום השליטה הצבאית על האוכלוסייה הפלסטינית, אבל השיח חייב להימשך.
שלחנו את נבחרי הציבור כדי שייצגו אותנו כמי שמבינים שאין דמוקרטיה אמיתית ואין עתיד למדינה הזו כל עוד נמשך הכיבוש ואין פתרון מדיני לגדה המערבית ולרצועת עזה. אם אלה שבחרנו מתכוון לזנוח את הנושא, הם ומפלגותיהם פשוט לא יקבלו את הקולות האלה בבחירות הבאות. גורלם יהיה כגורל שמולי ושפיר.
ניר אבישי כהן צילום: אוהד רומנומאות האלפים שיצאו לרחובות בשנה החולפת ישאירו עיניים בוחנות על חברי הכנסת של המפלגות שמתיימרות לייצג את מחנה השמאל. לא תחסך מהם ביקורת על כל פעולה שתעודד עוד התנחלויות ולא תהיה סלחנות כלפי מי שלא יחתור לשלום. בריאות, כלכלה, תחבורה ואיכות הסביבה הן נושאים חשובים מאוד, אבל מעליהם ניצבת הבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל: השליטה הלא נגמרת על העם הפלסטיני.
מצופה שמפלגות העבודה, מרצ וגם רע"ם ינכיחו את השיח על השלום וימשכו ככל יכולתן את הממשלה לכיוון של פתרון מדיני ללא קשר לעיסוקים החשובים בנושאים השוטפים של משרדיהם. מחנה השמאל לא ייתן לנבחריו לשבת בנוחות על כיסאותיהם אם הם יעמעמו או ישקיטו את העיסוק בשלטון הצבאי בשטחים.
- ניר אבישי כהן הוא פעיל זכויות אדם, לשעבר דובר שוברים שתיקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
