הקורונה טלטלה את כולנו, אבל קודם כל היא פגעה בחולים עצמם ולא פחות מכך- בבני משפחותיהם. הרצל ביקר כשהוא ממוגן בבית החולים את אביו הקשיש, ליאור וענת עזבו את הכול ועברו לגור עם הוריהם הקשישים, וחסן טיפל באמו בבית החולים בו הוא עובד כאח - עד הבשורות הטובות שהגיעו.
הרצל כהן, בנו של אורי בן ה-75 מרעננה, שמאושפז במחלקת קורונה בבית החולים איכילוב, סיפר כי "אבא הגיע לאיכילוב כתוצאה מבעיות בכלי דם, נכנס לניתוח מעקף ואחרי שאושפז התגלה כי הוא חולה קורונה.
"הוא מרגיש טוב, לא יכולתי לבקר אותו ואז קיבלתי הזדמנות להיכנס לשם כשאני ממוגן", סיפר הרצל. "זה דבר נהדר שנותנים הזדמנות לילדים לראות את הוריהם, כי זה מעודד את ההורים שלנו והמשפחה, הייתי אצלו 15 דקות".
(צילום: נדב אבס)
לדבריו, "הקורונה הגיעה אלינו ולא ציפינו שזה יקרה, זאת הייתה הפתעה אחת גדולה. אצל חולי קורונה יש קושי של בדידות גם של החולה וגם של המשפחה, כי מי שמאושפז ממש סגור וזה כמו כלא. אי אפשר להיות בקשר פיזי עם המשפחות ואי אפשר גם לצאת לנשום אוויר".
הרצל סיפר על הביקור אצל אביו, ואמר כי "המעשה שעשיתי זה בזכות מצוות כיבוד אב ואם. אני אדם שעושה הכל בצנעה, אני מקווה שזאת השראה לאנשים שיידעו שמחובתם לבקר את יקיריהם במחלקות קורונה ולא לפחד, זה מאוד עוזר למאושפזים כי זה מעודד אותם מאוד. אפילו גילחתי את אבא כדי שירגיש רענן".
עזבו את הכל ועברו לגור עם הוריהם חולי הקורונה
ליאור חג'בי ואחותו ענת משה לא הסתפקו רק בביקור אצל הוריהם שנדבקו בקורונה. שני הילדים עזבו הכל ועברו לגור איתם ולטפל בהם. "יהיה מה שיהיה, אנחנו יחד ברע ובטוב", הם אומרים.
כבר קרוב לשבועיים שהאחים גרים יחד באותו בית עם הוריהם הקשישים במושב יכיני שבמועצה האזורית שער הנגב. ההורים, ישראל חג'בי (82) וזוהרה (80) נדבקו בקורונה, עד היום לא ברור כיצד. עם הגעת תוצאות הבדיקה, בני הזוג נכנסו לבידוד. השניים, בשל גילם, זקוקים לסיוע, בעיקר ישראל שהוא סיעודי.
הילדים קיבלו החלטה אמיצה ומעוררת השראה: להסתגר עם ההורים ולטפל בהם במסירות רבה ויחד לנצח את הקורונה. ליאור וענת נפרדו מהבית ומהילדים והסתגרו עם ההורים. מאז הם מטפלים בהם ושומרים על עצמם ככל שניתן: ליאור יצר מחיצות בבית, השניים מסתובבים עם חליפות, מסכות וכפפות, אבל בעיקר מקפידים על ניקיון.
(צילום: נדב אבס)
המצב לא קל עבורם. האב סובל מתסמינים ויש לו מחלות רקע. "אני לצידו כל היום, הוא בעיקר זקוק לעזרה. אימא במצב הרבה יותר טוב. כשהבנו שהם חולים בקורונה בכלל לא הייתה שאלה. היה ברור שאנחנו מתגייסים לעזור להם. אמרתי לעצמי: יהיה אשר יהיה, אני נכנס לטפל בהורים. גם אם המחיר הוא שאדבק בקורונה, זה בכלל לא משנה. אבא ואימא מעל הכל", סיפר ליאור, אב לשישה אותם לא ראה זמן רב.
"במצב של היום אין סיכוי בעולם שנשלח את הוריי לבית החולים. לא בגלל שאני לא סומך על הרופאים. אני חושש שהעומס שם רק יפגע בהם. כל טיפול שהם מקבלים בבית החולים אפשר לקבל בבית, לפחות בשלב הזה. אנחנו בודקים להם חום, את החמצן, מתייעצים עם הרופאים וכמובן מטפלים בהם, כולל מקלחות והכל. אני אפילו עושה מסאז'ים לאבא כדי שיהיה לו נעים".
(צילום: שחר גולדשטיין, נדב אבס)
ליאור וענת נמצאים בקשר עם בני המשפחה האחרים ומעדכנים אותם. "החשש הגדול שלנו הוא שאם ניקח אותם לבית החולים, יש סיכוי שנאבד אותם. לא ניתן לזה לקרות. אנחנו איתם ככל שנדרש ולמרות הקושי - לא מוותרים", הוסיף.
"אנשים נכנסים למחלקה על הרגליים - והרבה פעמים לא יוצאים"
אחרי 40 ימי אשפוז, יותר ממחציתם כשהיא מורדמת ומונשמת, השתחררה בתחילת השבוע לוטפיה אבוליל, בת 62 מהיישוב עין מאהל, מאשפוז במחלקת קורונה במרכז הרפואי פדה פוריה בטבריה. "אני רוצה להגיד תודה לכל הצוות, לכולם. אני מאוד שמחה שאני מרגישה טוב ומחכה כבר להגיע הביתה", אמרה בהתרגשות.
(צילום: שחר גולדשטיין)
בנה של לוטפיה, חסן אבו ליל, אח במרכז הרפואי בו אמו מתאשפזת, ליווה אותה וטיפל בה במשך התקופה הארוכה והקשה. "אימא בכלל לא זוכרת מה קרה בכל השבועות האלה, היא חושבת שהייתה מורדמת יומיים-שלושה", אמר חסן, "אבל היא הייתה מורדמת ומונשמת במשך שלושה שבועות, וכל הזמן הזה ממש חששנו לחייה, לא ידענו מה לעשות".
בריאיון לאולפן ynet סיפר חסן אבו ליל: "זה קודם כל זה משבר שלא ציפיתי שיקרה לי אישית ולא למי שאני מכיר. אתה אמור לטפל באנשים, ואז מגלה שאימא שלך היא אחד מהאנשים האלה ומצבה מחמיר. מונשמת, מורדמת והדברים מסתבכים ואתה עומד בצד ואתה חסר אונים פשוט. אתה מתפלל, אתה מחזיק אצבעות, אתה מחזק את המשפחה, אתה מדבר עם האנשים שיתפללו. אתה נאחז בצוות הרפואי שהם חברים וקולגות, ואתה רץ בין הפרוזדורים פשוט לשמוע מילה מעודדת, משהו כדי לחזק את המשפחה ולחזק את עצמך. ברוך השם, את המשבר הזה עברנו".
אבו ליל הוסיף כי המצב בבית החולים בגל השני קשה מאוד. "המילה 'עמוס' לא ממש מתארת את המצב. אני עובד במיון ומטפל בחולים שמאובחנים כחולי קורונה. אבל במהלך 40 הימים האחרונים הייתי חלק מהנוף של מחלקת הקורונה, כי הייתי צמוד לאימא שלי ורץ לבדיקות ולצילומים. ראיתי צוות שעובד מאוד קשה, צוות שרץ בין חולה לחולה. מנשימים חולה, עושים החייאה, מקבלים חולים, מתמודדים עם מצב לחץ אדיר".
(צילום: אבי חי, נדב אבס)
אבו ליל סיפר עוד על העבודה הקשה והמתסכלת של הצוות הרפואי. "לפעמים הרגשתי את התסכול של אנשי הצוות הרפואי והסיעודי, כי לצערי, בגל השני פשוט לא היו הצלחות, ואימא שלי הייתה האור בקצה המנהרה. היא היחידה ששרדה בגל השני, ואני מקווה שהיא לא תהיה האחרונה. לצערי עדיין לומדים את המחלה, עדיין לא יודעים מה קורה. אנשים פשוט נכנסים על הרגליים למחלקה, והרבה פעמים לא יוצאים. החולה לא מתדרדר, הוא פשוט קורס מול העיניים שלך, ואתה לא יודע מה לעשות לו וזה מה שמתסכל. הצוות משקיע ומתמודד עם הרבה קשיים ולצערי התוצאות לא הכי טובות".
נהלה אחותו הוסיפה לאחר שחרורה של האם: "עברנו תקופה מאד מאד קשה, גם אני אחות במקצועי, וככל שאתה מבין יותר אתה מודאג ומפחד יותר. זו חוויה מטלטלת".
ד"ר משה מתן, מומחה טיפול נמרץ ומנהל מחלקת הקורונה בפדה פוריה, אמר: "לוטפיה הגיעה אלינו במצב קריטי והיו ימים של חשש מאד גדול לחייה. היא עברה תהליך החלמה ארוך עם הרבה עליות ומורדות. ולכן כולנו שמחים ומתרגשים לראות אותה עומדת על הרגליים אחרי שהחלימה והיא חוזרת למשפחה שלה".
חסן העניק לצוות שי לאות תודה וסיכם: "בסופו של דבר קרה לנו נס, אנחנו כל כך מתרגשים ומאושרים. רצינו שאימא תגיע לפוריה כי ידענו שפה היא תקבל את הטיפול הכי מקצועי והכי טוב, אין לנו מלים להודות לכל הצוות שליווה אותנו ותמך בנו במסירות ובסבלנות. אני מציע לכל מי שחושב שהקורונה לא מסוכנת שיגיע ויראה את החולים כשהם מחוברים למכשירים ולא מסוגלים לנשום בכוחות עצמם. אולי אז הם יבינו כמה המגפה הזו קטלנית".
