הסרט ג'נין ג'נין נאסר להקרנה בישראל
(צילום: שמוליק דודפור)
כמעט 19שנה נמשכה המלחמה שלהם. מפקדים מצולקי קרבות שאיבדו חברים ופקודים במחנה הפליטים בג'נין, וכשחזרו הביתה מצאו את עצמם בחזית חדשה, כזו שלא הכירו: מול מוחמד בכרי, במאי הסרט "ג'נין ג'נין", ומול מערכת המשפט הישראלית. וגם עכשיו, אחרי הניצחון, הכאב שלהם נותר בעינו. גם הכעס.
סא"ל (מיל') אריה קדוש היה מג"ד בקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן. "אני, שקראו לי לבוא ימים ספורים אחרי שהבן שלי נולד, ולא חשבתי פעמיים, שלא יצאתי מהנגמ"ש עשרה ימים אפילו כדי להשתין, יודע שאם היינו נלחמים כמו שהצבא יודע, היו לנו פחות חללים. אבל נכנסנו עם טוהר הנשק ואחרי שעשינו את כל זה, בא חתיכת דרעק שמסתתר תחת האזרחות הישראלית שלו ועושה סרט שהוא עלילת דם".
"נלחמנו כמו אמא תרזה, אחות רחמנייה", מצטרף לדבריו רס"ב (מיל') ישראל כספי. "לא הפעלנו 80אחוז מהכוח. לא טנקים, לא ארטילריה. עברנו בית-בית וטיהרנו אותו בגופנו, כי חסו על האויבים שלנו. במקום לשמור על חיי החיילים, מדינת ישראל העדיפה שנשמור על חיי תושבי ג'נין. הרבה שנים נזהרנו מלומר את זה כי היה לנו ברור שחברינו נהרגו בגלל מדיניות הריסון הזו. נלחמנו כמו נחנחים".
2,000" חיילי צה"ל נלחמים בתוך מחנה קטן, 700מטר על 700מטר, ובסוף לצד שכנגד, שטען לטבח, היו 53הרוגים ולא מאות, כמו שהפלסטינים טענו", מעיד סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י. "זרקו עליי 40מטעני צינור. חלק מההרוגים שלהם היו מחבלים מתאבדים שהתאבדו על הכוח שלנו".
פגשתי אותם השבוע, גרעין של חמישה מפקדי חי"ר במילואים שיצאו באפריל 2002למבצע חומת מגן. הם זכו לשוב הביתה, שלא כמו 23מחבריהם לנשק, ואז נוכחו לדעת שמציגים אותם כפושעי מלחמה אכזרים בסרט "ג'נין ג'נין". הם החליטו לתבוע את עלבונם – ואת עלבונו של צה"ל כולו – ויצאו לקרב נוסף ומתיש בניסיון למנוע את הקרנת הסרט ואת הפצתו.
השבוע, לאחר אינספור אכזבות, הם רשמו סוף-סוף הישג משמעותי כאשר שופטת בית המשפט המחוזי בלוד, הלית סילש, החליטה לאסור את הקרנת הסרט בישראל ולהחרים את כל עותקיו שנמצאים כאן. בנוסף, חייב בית המשפט את הבמאי מוחמד בכרי לשלם פיצויים בסך 175 אלף שקל והוצאות משפט של 50 אלף שקל לתובע, ניסים מגנאג'י. את הכסף הוא מתכוון לתרום למשפחות השכולות.
בית המשפט מתח בהחלטתו ביקורת קשה על בכרי. "נמצא כי אין אמת בעיקרם של הדברים אשר פורסמו במסגרת הסרט, אין תום לב בהצגתם ולא ננקטו על ידי הנתבע צעדים כלשהם, לא כל שכן צעדים סבירים, על מנת לבסס את הטיעון העובדתי הלכאורי השזור בפרסום. מהראיות עלה כי ביחס לחלק מהתיאורים או המצגים המפורטים בסרט, הנתבע מודע, באופן פוזיטיבי וממשי, כי הם אינם אמת (...) ואילו מן העבר השני ניצב התובע (מג'אנגי – א"א), אדם פרטי אשר נקרא על ידי מדינת ישראל לשירות צבאי במהלך מבצע חומת מגן, ומוצא עצמו מוצג בגוף אותו סרט, כמי שבוזז את כל ממונו של אדם אחר, מבוגר וחסר ישע, וזאת כחלק מהצגתה של מציאות אלטרנטיבית כוללת, פרי יצירתו של הנתבע". בכרי, כצפוי, הודיע כבר למחרת כי יגיש ערעור לבית המשפט העליון.
"השופטת הלית סליש היא גיבורת ישראל", אומר קדוש, "כי היא עשתה את ההחלטה הכי אמיצה לחברה הישראלית. ההחלטה הזו איננה רק על 'ג'נין ג'נין'. ממחר חיילים שיוצאים לקרב יידעו שיש מי שישמור עליהם. ואם יעשו על אותו לוחם כתבה שהיא דיבה, מישהו יגן עליו. אני רק מצפה ששופטי בית המשפט העליון, שעומדים לדון בעתירה של בכרי, יהיו מספיק אמיצים כדי לאשר את פסק הדין של סילש, שהוא קשה וחזק".
הפגישה מתקיימת בכפר הירוק, מקום עבודתו זה 32שנה של אל"מ (מיל') יורם לביא. הוא מנהל מרכז המבקרים לתיירות חקלאית, אב לארבע בנות וסב לשניים. איתנו יושבים גם כספי, הזוטר שבמפקדי החבורה, אבל בהחלט הרוח החיה במאבק המשפטי, שאף ייצג כעורך דין את הלוחמים בחלק מתביעות; סא"ל (מיל') רפי לדרמן, אב לחמישה וסב לנכדה, מנהל מכירות בתחום מערכות מים; קדוש, מנהל משאבי אנוש ברשות שדות התעופה; ומגנאג'י, אב לשלוש, מורה דרך ועובד קק"ל, העוסק בבניית תוכניות חינוכיות בנושאי קהילה, פריפריה ועולים חדשים, שתבע את בכרי אישית – וניצח.
הוא, כמו גם לדרמן וכספי, עדיין עושים מילואים על אף גילם. יחד עם רס"מ (מיל') יונתן ון-קספל, שלא הגיע לפגישה, הם הלכו עם האמת עד הסוף, כולל הקמת מאהל מחאה, פגישות עם צמרת צה"ל והשלטון ובעיקר – מאבק משפטי רצוף אכזבות.
"אחרי יותר מ-18 שנים שאני מנהל את המאבק", אומר כספי, "אני יכול לומר שכאורך התקופה כך עוצמת השמחה. ההורים השכולים בוכים לנו בטלפון. אבא אחד, כבר בן ,83דיבר איתי היום מבית החולים ואמר שהוא מאושר ומתרגש שזכה לראות את זה בחייו. וגם גאולה בוסידן, אמא של עמית ז"ל, אמרה לי: 'יש לי דמעות בעיניים'. שנים הם משביעים אותנו שלא נרפה ולא נוותר. אומרים לנו שאנחנו חייבים לטהר את הילדים שלהם, שנהרגו איתנו בקרב.
"מה שהניע את המדינה נגדנו היה טירוף מערכות, אובדן כל מרכיב של צדק, אמת וראייה ערכית, חוסר רצון להתמודד מול התעמולה של אויבינו, היעדר הבחנה בין אמת לשקר, והתכחשות מוחלטת לחובה לגבות את הלוחמים, את המשפחות השכולות ואת הצבא של מדינה ישראל. הרי לא הלכנו לטיול פרטי, ובסוף, כשהוציאו עלינו דיבה, את מי הכפישו? את המדינה. כל חבריי, וגם אני, תומכים בחופש הביטוי, אבל של אמת, לא של שקרים זדוניים".
קולנוע יפו ברמאללה
ראשיתה של הסאגה בספטמבר ,2002 כחצי שנה אחרי שוך הקרבות. "אז נודע לי שעשו עלינו סרט", מספר כספי. "האמת היא שעוד קודם לכן, יאסר עבד רבו וסאיב עריקאת טענו שחיילי צה"ל ביצעו טבח בג'נין, ואני זוכר שעשו לנו תחקירים והייתה ועדת חקירה של האו"ם שבדקה וספרה את המתים ולא מצאו דבר. המציאות הייתה שהפלסטינים הפכו את מחנה הפליטים ג'נין ליעד מבוצר וממוגן עם 200 מחבלים שהתכוננו לקרב, ובאמת הצליחו למשוך אותנו פנימה ולפגוע בנו בזמן שאנחנו חשופים. לא סתם לקח עשרה ימים עד שהמחנה הוכרע".
הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב"קולנוע יפו" ברמאללה. "הגיעו לשם בכירי הרשות הפלסטינית כדי לחגוג עם בכרי", ממשיך כספי, "וככה נודע לנו שדרסנו אנשים למוות, שרוצצנו ראשים של ילדים על הקירות ושהוצאנו להורג ילדים, נשים ונכים, כמו הנאצים. הוא הביא 15אנשים שישבו מול מצלמה וקראו מפלקטים".
בהתחלה, לא כל הקצינים לקחו קשה את הסרט. "הסרט הזה לא עניין אותי", מודה לביא. "מבחינתי זה משהו תעמולתי של האויב, ומה אני מצפה שיגידו? כל הכבוד לצה"ל? לא ייחסתי לזה חשיבות. הראש שלי היה במשפחות השכולות, ושמתי את הסרט בסדר עדיפות אחרון".
"בשלב זה", משחזר כספי, "אנחנו הלוחמים רואים את הסרט ומתלבטים בינינו האם אנחנו צריכים לפעול. לנו לפעול, האינסטינקט הראשון אומר: 'תוריד את הראש, תן לגל לעבור'. אבל פה הייתה תחושה שלא ניתן לעבור על זה לסדר היום. ידענו שהעיסוק שלנו בסרט יעצים אותו, אבל בסוף הגענו למסקנה שאי אפשר להשאיר את זה כמו שזה.
"היו שני דברים שהכריעו את הכף לטובת העיסוק. לאחת הפגישות שלנו הגיע מ"פ שאמר: 'ראיתי את הסרט עם אשתי, וכשסיימנו אשתי שאלה האם באמת עשינו את הדברים האלו'. ואני ידעתי שהיום זו אשתו, מחר הילד ומחרתיים הנכד, ואם לא נתקן עכשיו, אולי כבר לא נהיה בחיים כדי לספר מה האמת. כי בסוף סרטים כאלו עושים את ההיסטוריה. סוגיה נוספת שעזרה לי להשתכנע ולשכנע הייתה המקרה של לוחמי חטיבת אלכסנדרוני במלחמת השחרור.
"אדם בשם טדי כץ כתב עבודת מחקר לאוניברסיטה שבה טען שהלוחמים ביצעו טבח בטנטורה. וזה כשהלוחמים עדיין בחיים. כשנפגשתי עם אחד מהם, משה גרשוני, כדי להתייעץ הוא אמר לי: 'לא יכולתי להשאיר את זה לנכדיי'. ועוד דבר חשוב שאמר: 'נשארנו לבד אף אחד לא עזר לנו. לא משרד הביטחון ולא צה"ל'. אז למזלו של אותו גרשוני, החתן שלו זה עו"ד גיורא ארדינסט, שלקח את זה לבית המשפט והוכיח שהעבודה שקרית ואותו טדי כץ הרים דגל לבן וגנז אותה. שם היה מדובר על קובץ ניירות שמונחים על מדף, שאף אחד בחיים לא יקרא. פה אני מדבר על סרט, שמחר אני מכניס לטלוויזיה ורואים אותו מיליון אנשים. מה שכן, אם הייתי יודע שזה מה שמחכה לי 19שנה, לא הייתי קופץ לשיגעון הזה. חשבנו שנתעסק עם זה שנה-שנתיים ונגמור".
"מה שישראל תיאר לך עכשיו", אומר לביא, "זה מה שהפיל גם לי את האסימון. בהתחלה הייתי אדיש, אבל כששמעתי את המ"פ מספר על אשתו, ואת ישראל מספר על לוחמי אלכסנדרוני, הצלחתי לצאת מהכאן והעכשיו, ולדמיין 50שנה קדימה, והבנתי שמבחינה היסטורית אנחנו יוצאים פושעים מנוולים, וזה היה לא נכון ומקומם. כי אני יודע עד כמה ואיך לחמנו, ומה שילמנו עבור זה. כל הלוחמים נהרגו באותה צורה. הם התקרבו למבנה שהיו בו מחבלים, והם היו חשופים במקום נחות. המחבלים פתחו באש והרגו אותם. אחר כך באה אליי אלמנה שבעלה נהרג ואמרה לי: 'נלחמתם לחימה מוסרית נגד האויב, אבל איפה הייתה המוסריות שלך כלפי חייליך? נכנסתם להילחם כשאתם בעמדת נחיתות'".
"עד היום אני שואל את עצמי בדיוק את אותה שאלה", אומר לדרמן. "עד כמה הייתי מוסרי כלפי חייליי. להלוויות לא הגענו כי היינו בלחימה, אבל כשהגענו לאזכרות, ראית אצל המשפחות שהנושא הזה מקיז מהן דם. אתה רואה אם שכולה שחווה את האמירות כלפי זכר הבן שלה ומתמוטטת".
בינתיים הוגש הסרט למועצה לביקורת סרטים ומחזות, שבסמכותה לפסול סרט בחלקו או בשלמותו. המועצה החליטה לאסור את "ג'נין ג'נין" להקרנה בנימוק שהסרט מסלף את האירועים במסווה של אמת דוקומנטרית, מהווה תעמולה והסתה, יוצר דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל ופוגע "פגיעה קשה ברגשות הציבור", מאחר שהוא מציג את חיילי צה"ל כמי שמבצעים פשעי מלחמה באופן שיטתי ומכוון.
בתגובה הגיש בכרי עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה. באוקטובר 2003 קיבל בג"ץ את העתירה וביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שאסרה להקרין את הסרט בישראל. אבל לא ההחלטה פגעה אנושות בליבם של הלוחמים כמו דבריה של השופטת דליה דורנר, שאמרה להם: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".
"בעיניי", אומר לדרמן, היחיד מהחבורה שחובש כיפה, "זה היה שימוש ציני במאמר חז"ל. ממש חילול הקודש. היא בעצם אמרה: זו האמת שלכם וזו האמת שלו ולא אני אפסוק מה האמת הנכונה, אלא שהצופה יפסוק. בעיניי זה היה שבר מול מערכת המשפט, מול מוסדות המדינה".
קדוש: "אחרי הדברים של דורנר פתחנו מאהל מול בג"ץ והחתמנו חברי כנסת. אמרנו: קראו לנו, באנו, עשינו הכי טוב שילמנו מחיר כבד והשופטים איפה הם? כאילו לא חיים בארץ, כאילו נמצאים בהאג. איך זה יכול להיות? מי אמור לשמור עלינו מול סרט כזה?"
כספי: "מילא אנחנו, אבל כשההורים השכולים שמעו את זה, הם התמוטטו. לא רק שקרה להם אסון נורא, אלא שמדינת ישראל, ששלחה את ילדיהם לקרב, התעלמה מהסיפור והתירה את דמם כפושעי מלחמה ורוצחים".
פשרה עם הסינמטקים
בשם החיילים שלהם, ובעיקר בשם ההורים השכולים, החליטו הקצינים לצאת למערכה והקימו מטה מאבק שעמו נמנו כמה עשרות לוחמים והורים שכולים מהקרב. בתחילה הגישו חלק מחברי המטה תביעת לשון הרע נגד מוחמד בכרי ונגד הסינמטקים שהציגו את "ג'נין ג'נין".
ב-2008 זכו לפיצויים בסך 40אלף שקל במסגרת הסכם פשרה עם הסינמטקים. עם זאת, תביעתם לאסור את הקרנת הסרט נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בנימוק טכני - שהם לא מופיעים בו בעצמם. הלוחמים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, אך הוא נדחה.
"זה היה הרגע ששבר אותי", מודה לביא. "בשלב זה עברתי אל מאחורי הקלעים, כי הבנתי שכנראה מבית המשפט לא תבוא הישועה".
אם אתם לא מופיעים בסרט, למה התעקשתם להתייצב בחזית ולהוביל את המאבק?
כספי: "אני איש ירוק. אני נאבק למען החברה. בין אם זה יער ובין אם זה המאבק נגד 'ג'נין ג'נין'. בכל המאבקים שלי, יכול להיות שאני צודק או טועה, אין לי מונופול על החוכמה. אבל פה זה מאבק אחר: על הנכונות להקריב את חיי וחיי ילדיי. אנחנו לא מבקשים מכתב תודה, אלא שהחברה תילחם עבורנו כשרואים סרט כזה. לא שיגידו: 'רפי לדרמן? אתה לא מופיע בסרט', ולא אכפת להם שאשתו של רפי תדע, שהילדים שלו וכולם יראו סרט שמתאר אותו כפושע מלחמה.
"היום אנחנו כבר שש שנים אחרי צוק איתן. שני בניי נלחמו ביחידות מובחרות. אם חס וחלילה בני היה נהרג, והיה בא מוחמד בכרי חדש ועושה סרט כזה על הלוחמים, והמדינה הייתה עושה מה שהיא עושה לנו כבר שני עשורים, היה פה פיצוץ אטומי. הייתי נשאר בבית המשפט העליון עד היום".
לביא: "כשאני עומד מול המראה בבוקר אני יודע מה הייתה המציאות ואיך היא התפתחה מאז, ומה הסרט עושה לחברים שלי, למשפחות. אני לא יכול להגיד שלא אכפת לי. כי כמפקד מצופה ממני שאתייחס לשקרים. למה כל כך קשה להבין מדוע אנחנו מתרעמים כשמשקרים עלינו, שמספרים עלינו סיפורים? אנשים לא מכירים את האמת. בכל הזדמנות ובכל מקום אמרתי שיש כאן שקר מטורף, עלילה שצריך למחוק. תארי לך מה היה קורה אם הסרט לא היה מוקרן עכשיו, אבל בעוד 50שנה כן. מי היה מצליח לשנות את השיח? מי היה יודע את האמת?"
קדוש: "בשנת 2014הודיע לנו היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, שמי שיכול לתבוע דיבה זה רק מי שרואים אותו בסרט. התחלנו לעבור על הסרט וזיהינו בו שלושה קצינים. אחד נפטר בינתיים, השני הוא פרקליט שלא רצה להתעסק בזה, והשלישי זה ניסים מגנאג'י. עד אותו שלב ניסים לא היה חלק מהמאבק. הוא לא רצה ואנחנו לא לחצנו כי לא חשבנו שאנחנו זקוקים לו. אבל כשפנינו אליו, הוא לא יכול היה לסרב, בין השאר", צוחק קדוש, "כי הוא היה איתי בקורס קצינים".
מגנאג'י: "הסכמתי כי פגשתי את סולי עזרא, אב שכול, שאמר לי שהוא רוצה למות כבר, אבל זה יקרה רק אחרי שהבן שלו ייצא נקי, ושאני חייב לתבוע. אני זוכר היטב את הבן שלו, גדי. הוא היה מתנדב שהגיע מיחידה אחרת, ואני עזרתי בפינוי שלו, וגם בזיהוי. סולי אמר לי: 'אני לא רוצה את הצל"ש שגדי קיבל, רק תזכו את הבן שלי מהסרט הזה, שמוציא עליו דיבה'.
"צריך להבין שלרוב החיילים שיצאו משם, לא הייתה יותר מדי מוטיבציה לראות ולהיזכר. זה היה קשה נפשית להתעסק עם מה שהיה שם, בג'נין. כשבדקתי לקראת המשפט מי ראה את הסרט אצלנו בחטיבה, גיליתי שאף אחד לא ראה אותו. כל מי שאני מכיר, רצה להתרחק, לשכוח מזה. אבל ישראל עשה לי מארב, ואבא של גדי עזרא דיבר, ואמרתי: בסדר, אני אעשה את זה.רק ב-2015 ראיתי וגם, לא את כל הסרט. בהתחלה את המקטע הראשון ואחר כך הרבה קטעים מעצבנים. בכרי זרק כל מיני גרסאות. יש את הגרסה לעולם הערבי, ויש גרסה נוספת שהוא שידר בישראל. אני מופיע בקטע שזקן מתלונן ששדדו אותו. ארבע שניות".
בנובמבר ,2016בייצוגם של עורכי הדין נבות תל צור וטל שפירא, הגיש סא"ל (מיל') מגנאג'י תביעה אישית נגד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד. בדצמבר 2017 החלו הדיונים המקדימים. היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הודיע שיעשה שימוש בסמכותו הייחודית ויתייצב להליך האזרחי לצד התובע. בפברואר ,2020בעת פתיחת שלב ההוכחות, התחוללה מהומה בבית המשפט כאשר בני משפחתו ותומכיו של בכרי התעמתו עם הלוחמים במילואים ועם נציגי המשפחות השכולות.
"אם כל במאי שעושה סרט היה צריך לבדוק כל עובדה ועובדה, הוא לא היה עושה סרט", אמר בכרי במהלך עדותו בבית המשפט, כאשר נשאל אם לא היה צריך לבדוק תחילה את העובדות. "ההתנהגות שלו הייתה מנוולת", אומר מגנאג'י, "אבל כשישבו מאחוריי בני המשפחות השכולות, הרגשתי את החוזק. הייתה תחושה של שליחות. בכרי אומר שאני בובה של הלוחמים. אבל אני יצאתי להגן על עצמי ועל החברים שלי".
היו לכם עוד מפגשים איתו?
כספי: "היה לנו מפגש עם בכרי בבית המשפט העליון, בשנת .2011העיתונאים שאלו: 'אתה מכיר את התובעים?' והאיש התפרץ עליי: 'אני לא מכיר אותו בכלל, אני לא יודע מי זה'. עניתי לו: 'אתה משקר'. ואז הוא זרק לי בערבית: 'כלבים משוגעים'. בדיון האחרון בכרי עשה לנו אצבע משולשת. זו בעצם אצבע משולשת לכולנו ולמדינת ישראל. הוא בעצם אומר: תקפצו לי, אני ישראל פלסטיני, ואני עושה עבירה פלילית ואני לא מתבייש, כי אני יודע שאף אחד לא יתעסק איתי".
האחיינים הפכו למחבלים
תוך כדי המאבק המשפטי עשו כספי וחבריו תחקיר על יוצרי הסרט וגילו כי שניים מבני דודיו של הבמאי, יאסין ואברהים בכרי, סייעו למבצעי הפיגוע בקו 361 בצומת מירון אחרי שצפו בקטעים מהסרט במהלך הכנתו. בפיגוע נרצחו תשעה ישראלים. התברר גם שבביתו של המפיק בפועל, איאד סמודי, נמצאו מטעני חבלה זמן קצר אחרי שסיים את הפקת הסרט. בדיעבד אישר צה"ל שאכן מדובר במחבל.
"וגם אכרם אבו-זבא", אומר כספי. "בסרט הוא אומר כמה שהוא אוהב אותנו ואיך לא הבנו שהוא מחנך את הבן שלו לשלום. אבל קיבלנו מסמך מהשב"כ ששנה קודם הוא עשה חפלה בבית שלו למישהו שהרג ישראלים בוואדי ערה. אלה האנשים שעשו את הסרט. מוחמד בכרי בא להיות עלה התאנה שלהם. האיש הזה הגיש לבית המשפט העליון קלטת של הסרט עם קטעים שהושמטו. הוכחנו שהוא שיקר ובכל זאת בג"ץ ויתר לו. על סמודי כתוב בסרט בעברית 'נהרג בהיתקלות' ובאנגלית 'נרצח'. אני שואל את עצמי, איך זה יכול להיות? מה זה שופטים מחו"ל? הם לא חיים בישראל? התשובה היא חופש הביטוי המטורף".
קדוש: "כי יש את התנ"ך של העם היהודי, ויש תנ"ך שכתב אהרן ברק. כל השופטים בעליון רעדו מפחד להגיד: 'הסרט שקרי, אנחנו אוסרים להציג אותו'. למה? חופש הביטוי. דורנר היא בת טיפוחיו של ברק. אוי ואבוי אם היא תגיד שאסור להקרין את הסרט. זה כל הסיפור. החברה והמדינה התחרפנו בשם הדמוקרטיה. אבל גם חופש הביטוי צריך גבולות גזרה ברורים. תראי מה קרה פה: בכרי שונא את ישראל, מקבל ממנה ביטוח לאומי, הסתתר מאחורי מערכת המשפט כבמאי ושחקן מוכר, קיבל פרס בגרמניה, במדינת הנאציזם, השתמש במוטיבים נאציים נגד החיילים – ויצא מזה נקי".
במהלך השנים קיימו הלוחמים פגישות עם אנשי משפט בכירים ובהם נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, כולל מאיר שמגר, והמשנים לנשיא מישאל חשין ואליקים רובינשטיין. "כולם תמכו ללא סייג במאבק שלנו והיו שותפים לדרישות שלנו, כולל בנושא ההקרנות", אומר כספי. יתרה מזאת, להבנתם, גם אהרן ברק שינה את עמדתו לגבי המקרה, ואימץ את העמדה שחייבים לגבות את הלוחמים במקרה שמעלילים עליהם עלילת דם זדונית. גם הוא חשב שלא ניתן להקרין את הסרט בישראל.
ועדיין, בכרי יוכל להמשיך להקרין את הסרט בחו"ל.
לדרמן: "מי שיצפה בסרט, גם בחו"ל, צופה בסרט שיש עליו חותמת זה שקר. וזה חשוב. אף אחד לא יוכל להגיד יש פה אמת. יש לנו חוות דעת של גורם שעוסק בהפצת סרטים בעולם, שאמר שעכשיו כולם בעולם יחששו מתביעות ולכן הסרט יוסר כי יש בו קלון של דיבה".
איך השופטת הלית סילש צדקה במקום שאחרים טעו? אולי פשוט נפלתם הפעם על השופטת ה"נכונה"? הרי היא הייתה יכולה להורות לבכרי להוריד רק את ארבע השניות שמגנאג'י מופיע בהן.
כספי: "אני אעשה חסד עם בית המשפט ואגיד שנעשתה בהחלטות הקודמות טעות משפטית. אבל זו לא טעות. זה תרגיל משפטי של שופטים שרצו לאפשר לבכרי להמשיך להקרין את הסרט. ואת זה לא אומר עורך דין כמוני אלא שופט בית המשפט העליון מני מזוז. כשבאנו אליו, עוד כשכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, ואמרנו שאין לנו זכות לתבוע את בכרי כי התמונות או השמות שלנו לא מופיעים בסרט, הוא אמר: 'זה לא יכול להיות. אני הולך אתכם בערעור'.
"ואנחנו הולכים יחד, חמישה לוחמים, לבית המשפט העליון ושם, לא ייאמן, גלגלו אותנו מכל המדרגות. ואומרים לנו שוב: אתם צודקים, הכול שקרים, הכול עלילה. אין לו הגנות של אמת דיברתי או תום לב. אבל אומרים לו בקריצת עין: צא החוצה ותמשיך להקרין. בישראל, בירושלים, בעולם, בארצות-הברית. כבר אז נדהמנו. אמרנו זה בית משפט בירושלים?"
קדוש: "בית המשפט העליון בגד בנו, הלוחמים, שהשאיר אותנו יותר מ-18 שנה בבושת פנים. יש הורים שמתו משברון לב ולא זכו לשמוע את הזיכוי, ולא יודעים שניקו את בניהם. יש ילדים של לוחמים שהתגייסו עכשיו לצבא עם החרא של משחקי בג"ץ".
אז מה עכשיו, אפשר לנוח על זרי דפנה?
"עוד לא ניצחנו", אומר כספי. "יש לנו ערכאה שלמה (הערעור של בכרי לעליון – א"א) ואני החרד והחששן שבינינו. אנחנו קוראים לבית המשפט העליון לעשות עימנו צדק ולא להתיר את דמנו. ואם החמור מכל יקרה ובית המשפט יהפוך את ההחלטה, כל עוד נשמה באפי, לא אנוח ולא אשקוט עד שמדינת ישראל תטהר אותנו".
"כמו בימי הביניים"
השופטת בדימוס דליה דורנר מסרה בתגובה: "כשופטת בדימוס אני מנועה מלהתייחס לדברים. לא אוכל להוסיף מעבר למה שכתוב בפסק הדין, שניתן פה אחד בהסכמת השופטים אשר גרוניס ואילה פרוקצ'יה".
מטעמו של בכרי נמסר בתגובה: "אין בכוונתנו להתייחס לכל ההכפשות שנאמרו על ידי המרואיינים בכתבה, הכפשות שהן חלק ממסע רדיפה שמנהלת כבר 18 שנים קבוצה של אנשים שנמנים על המעגלים החזקים והמקושרים ביותר בחברה הישראלית כנגד אזרח ערבי. בסרט 'ג'נין ג'נין' העז בכרי לתת במה למי שהחברה הישראלית אינה מעוניינת לשמוע, ומאז נפתחו כלפיו שערי הגיהינום.
"פסק הדין הוא שלב נוסף ברדיפה זו שהגיע למחוזות הגרוטסקה, כאשר בית משפט מורה לאסור הקרנה של סרט ולאסוף את עותקיו משל היינו במשטר כנסייתי בימי הביניים. נתייחס ספציפית רק לטענה המופרכת שהסרט 'שלח' את אחייניו של בכרי לבצע את הפיגוע במירון: המעורבות של האחיינים בפיגוע התרחשה באוגוסט 2002 כשהסרט 'ג'נין ג'נין' יצא רק חודשיים לאחר מכן. מכאן שלסרט לא הייתה יכולה להיות שום השפעה על מעשיהם".
