השתהיתי דקה מול דלת המתכת ושאפתי כמה נשימות עמוקות, מבקשת לאזור כוח לקראת המפגש עם החוסות בדירת החירום בדרום תל אביב. צלצלתי בפעמון והדפתי את הדלת עם הישמע הזמזום. המרחב שאליו נכנסתי היה חשוך קמעה ובאפלולית הדירה נראו כמה נשים שהתכרבלו בשמיכות על מיטות הקומותיים. אוויר מהביל ומחניק שרר במקום. הסטתי את הווילון ופתחתי את החלון.
המדריכה התורנית שיגרה אליי ממשרדה חיוך נוגה בעיניים טרוטות והרימה ידה לברכת שלום. מה נשמע אלה? שאלתי כבאורח שגרה. היא נענעה בראשה בעצב. "ככה ככה", מלמלה. "היה לנו לילה לא שקט. יפעת דפקה על הדלת ב-1:30 בלילה והתחננה שנפתח לה".
בעיה. לפי חוקי הדירה, השער ננעל בשעה 23:00. "לא יכולתי לעמוד מול הסבל שלה", המשיכה אלה. "בחוץ היה קור כלבים והיא בכתה. כל הבנות התעוררו והחלה כאן מהומת אלוהים. חלקן צעקו לי 'נו כבר, תפתחי לה'. אחרות רטנו שמפריעים להן לישון".
הבטתי בנשים הצעירות מוכות הגורל סביבי. אין להן דבר בעולמן, פיזי או רגשי, להישען עליו ולהתקיים באמצעותו, מלבד גופן. באמצעות הגוף המושפל והדואב, ההופך למרמס מדי יום, הן שורדות
נענעתי בראשי. ידעתי עד כמה המדריכות והעובדות הסוציאליות משתדלות לשמור על גבולות וכללים ברורים על רקע העובדה שבחייהן של הדיירות שולט הכאוס. "בסוף התקשרתי למנהלת, הערתי אותה וביקשתי את רשותה לאשר ליפעת להיכנס. התברר שהיא הייתה פצועה".
מה? שאלתי.
"כן, אחד הלקוחות החליט שהוא לא אוהב את הגוף שלה ושהיא לא התאמצה בשבילו מספיק, והחטיף לה מכות רצח".
אוי ואבוי.
עוד אנחנו מדברות הופיעה יפעת בדלת החדר. צעירה נמוכת קומה ורזה, עיניה בהירות ופניה היפות כחושות ועצובות. היא עמדה יחפה ומכורבלת בשמיכת צמר. שערה הבהיר סתור, עיניה אדומות מבכי ועל פניה סימנים כחולים.
מה שלומך, שאלתי אותה בשקט.
"ככה ככה", ענתה בלחש.
בואי, אני אכין לך משהו לאכול. שבי איתי.
היא לעסה בדממה שתי פרוסות לחם עם ממרח טונה, ורק פלטה משפט מפעם לפעם, בדיבור שקט, כאילו לעצמה.
"איזה בן זונה...".
נכון.
"הוא לא אהב את הגוף שלי, ככה הוא אמר, אין מה לתפוס, למה את רזה כל כך, ילדה? לכי תסבירי לו".
סביבנו התאספו הדיירות האחרות. הן הביטו בחברתן בחמלה מהולה בזעזוע וניכר היה שהאירוע הצית בלבן פחדים חבויים. חלקן ניגשו אליה ונישקו אותה בדמעות כבושות.
הבטתי בנשים הצעירות מוכות הגורל סביבי. אין להן דבר בעולמן, פיזי או רגשי, להישען עליו ולהתקיים באמצעותו, מלבד גופן. באמצעות הגוף המושפל והדואב, ההופך למרמס מדי יום, הן שורדות.
רובן ככולן חסרות בית. הן הידרדרו לזנות בשל נסיבות חיים עצובות כשברקע פגיעה מינית בילדות. הן נאנסות ומושפלות מדי יום, וכדי להמשיך לעבוד בזנות הן צורכות סמים, ואלו מקהים את הכאב הרגשי ומנתקים את הנפש מן הגוף.
לעתים אני מתבוננת מן הצד ביפעת כשהיא יוצאת "לעבודה". היא מתקלחת שעה ארוכה ואחר כך מושחת את אבריה בקרם לחות ומתבשמת. למרות ההשפלה שהיא עוברת מדי יום, היא מתייחסת לגופה בכבוד, מקפידה מאוד על ניקיונו ומתאפרת בצורה עדינה וסולידית. לו הייתי רואה אותה מולי ברחוב, לא הייתי מנחשת מהו עיסוקה.
פעם שוחחנו והיא שיתפה אותי בקורותיה. היא ילידת מושב מרוחק בצפון הארץ. בילדותה נפגעה מינית על ידי אחיה הבוגר. משפחתה הפנתה לה גב והתנכרה לה כדי שלא להכתים את שמה בתוך הקהילה הסגורה. בנוסף לפגיעה הרגשית הקשה, היא מצאה את עצמה בודדה בעולם.
היא הייתה בת 15 כשאושפזה בפעם הראשונה במחלקה הפסיכיאטרית לנוער בתל השומר. זה קרה אחרי שאיבדה משקל במהירות ובהפסקות שבין השיעורים בבית ספר רצה לשירותים להקיא. החברות בכיתה הבינו שמשהו רע קורה איתה, ופנו למחנכת. זו עירבה את היועצת וכך היא הגיעה לבית החולים.
אנורקסיה. הבנתי מבלי שתיאמר המילה המפורשת. מחלה אכזרית שמתפתחת, פעמים רבות, על רקע נפשי אצל צעירות שחוו טראומה מינית ואחרת.
הם הצליחו לעזור לך? שאלתי אותה בבוקר אחרי שהידפקה על דלת דירת החירום.
"רק זמנית", היא ענתה. "הגוף שלי הוא כמו אקורדיון. כשאני מתחזקת מבחינה נפשית אני מעלה כמה קילוגרמים, אבל משבר מוריד אותי לתהום נפשית וגם גופנית. המחלה גוברת עליי, הגוף שלי לא נשמע לי. הוא לא מעכל שום דבר. עכשיו אני דווקא בתקופה טובה יחסית. עליתי כמה קילוגרמים ואני אמורה לצאת לגמילה בעוד שבועיים".
הבטתי בגופה הצנום והחבול וניסיתי לעודד את רוחה לאחר התקיפה האלימה שחוותה. בלבי תהיתי אם האירוע הקשה יגרום להידרדרות במצבה הנפשי וידחה את תהליך הגמילה, או שמא יחזק את כוח הרצון שלה לצאת ממעגל הקסמים האכזרי שנלכדה לתוכו. אני עדיין מתפללת שתמצא בתוכה את הכוחות לברוא לעצמה חיים חדשים.
- אורנה מרקוס בן-צבי הייתה מדריכה למגדר במשרד החינוך. התנדבה במשך שנתיים בדירת חירום של עמותת "סלעית" המסייעת לנשים במעגל הזנות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
