רכבת הקורונה דוהרת, ואם לא ניקח אחריות כולנו, נידרדר אל התהום ונהיה מדינה באדום לוהט, אי מצורעים בעולם – לפני שאפילו חסיד אחד יחזור מאומן. דבר אחד ברור: הישועה לא תגיע מתוכנית הרמזור של הפרויקטור פרופ' רוני גמזו, שיש בה לפחות שני ליקויים חמורים שיפגעו בסיכויי הצלחתה.
הראשון הוא שמתכנניה שכחו את עיקרון KISS, ראשי תיבות של Keep It Simple Stupid. ובעברית, "שמור על פשטות, אידיוט". וכך, במקום תוכנית ברורה, קלה לעיכול וליישום, קיבלנו את גרסת הקורונה של "הכה את המומחה" מבית הגשש החיוור. כמה אנשים בישראל מבינים אם היישוב שלהם ירוק, אדום, כתום או צהוב? או מה יקבע מה יהיה צבעו מחר, בשבוע הבא או בעוד עשרה ימים?
מי יענה על שאלות בסגנון "קבעתי חתונה בעיר צהובה, באמצע האירוע הודיעו לי שהפכה לאדומה, האם עליי לשלוח חלק מהמוזמנים הביתה?", "אני גרה בעיר אדומה, מקום עבודתי בעיר ירוקה, הבוס מסרב לאפשר לי להיכנס - האם אני זכאית לפיצויים?", או "האם מותר לי לשלוח את הילדים לבית ספר בעיר צהובה?", שלא לדבר על הגבאים בבתי הכנסת שזקוקים לתארים במתמטיקה, בסטטיסטיקה, בפסיכולוגיה ובעיצוב המרחב כדי לתכנן מי ואיך יתפללו אצלם בימים הנוראים, שבמהלכם פוקדים את בתי הכנסת למעלה משני מיליון מתפללים.
גם בימים שלווים תתקשה להתממש הנחיה מסובכת כל כך בהגדרותיה. כיום, במצב הלחץ האישי והקבוצתי שלנו, סיכויי ההצלחה צוללים. למי מאיתנו יש סבלנות לבדוק יחד עם תחזית מזג האויר מה הצבע היומי של המקום שבו אנחנו גרים, ומהם השינויים שהשינוי מחייב אותנו? רחמנות, גם כך אנחנו על סף מריטת העצבים.
ואיפה האכיפה? איפה העונשים על הפרה? מה יקרה למנהל בית ספר בעיר אדומה שפתח את מוסד הלימוד שלו? מה יקרה לבעל אולם שהכניס מוזמנים מעבר לקצובה הנדרשת? כמה ישלם מזמין האירוע? העונשים חייבים להיות ברורים, חדים, כואבים. מי יאכוף? לא בכדי קבעו חז"ל "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".
פרופ' גמזו הוא טורבו עתיר נחישות, אכפתיות, כישרון וקשב, אבל הוא לא יכול לאכוף את כללי שמירת הרמזור ואפילו לא לנסח את המסגרת החוקית שתאפשר אכיפה. כשביקשתי לדעת מי יאכוף, קיבלתי רשימת מכולת: ראש הרשות באמצעות החמ"ל, פקע"ר, המשטרה, משרד הפנים, לשכת הבריאות המחוזית, וכו'. כך שמדובר בעוגה שתיאפה על ידי חמישה אנשים שונים, שאף אחד מהם לא מכיר את המתכון.
בקשות לא יספיקו. פרופ' גמזו מבלה שעות נוספות בתחנונים לכולנו לשמור ולהישמר, אבל שיטת הגזר לבדו לא מוכיחה את עצמה. הגיע הזמן לומר את האמת בצורה הכי פשוטה: אם אנחנו לא ניקח אחריות על מה שקורה, על שמירת הכללים והטיפול במפירים בסביבתנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה - ואנחנו נהיה אלה שנשלם את המחיר, בראש ובראשונה החלשים, הפגיעים.
מדינת ישראל והחברה הישראלית הפקירו את הנתונים בסיכון: הקשישים, בעלי מחלות הרקע. ואנחנו שבויים בסינדרום של האשמות אחרים: הם אלו שמפגינים, הם אלו שבחפלות, הם אלו שבחתונות, הם אלו שבישיבות. הם והם והם.
הגיע הזמן להפסיק לחכות לפסיקות בית המשפט, למשטרה שלא מגיעה כשצריך אותה, לקבינט הקורונה המדשדש, לקברניטים שעסוקים בעצמם ולא בספינה הטובעת. האחריות היא שלנו. העקרונות פשוטים, והוכיחו את עצמם בכל העולם: מסכה, ריחוק חברתי, רחיצת ידיים. נקבל זאת קודם כל על עצמנו, כי אכפת לנו. ונקבל על סביבתנו, לא משנה באיזה מגזר וגיל. מי שלא יעטה מסכה יתבקש לעזוב את המקום, ולא משנה אם מדובר במסיבה, בחתונה, בחנות, בישיבת הנהלה, בישיבה או בבית כנסת.
למה לא לשמור על מרחק בהפגנה? האם המרחק פוגע בדמוקרטיה? מי שתוקע בזמבורה שמפזרת רוק, שירגיש מצורע בגלל לחץ מהסובבים אותו. כי הרכבת דוהרת. רק במאמצים משותפים בשטח נצליח אולי לעצור אותה.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
