מראות טקסי האבלות ההמוניים של החברה החרדית בזמן הקורונה אכן קשים לעיכול ואפילו מעוררי זעם, ועדיין, ללא קשר להלוויות רבות משתתפים, נראה שהמבקרים החילונים סובלים מקשיי עיכול קדמוניים וכלליים הקשורים במגזר הזה. שורש הטענות כלפי החרדים, בסיס המחלוקת והסיבה העיקרית לטינה כלפיהם, נעוצים בהתנהלות הפוליטית של הנהגתם. או בעברית מדוברת, מה שאוהבים לכנות "הסחיטה המתמשכת של המפלגות החרדיות". אבל צריך לשאול: האומנם סחיטה?
אני נזקק לכדור טשטוש לפני שאני מגן על פוליטיקאים, אבל כשהם צודקים - הם צודקים. וכשהפובליציסטים החילונים מתנפלים על הנציגים החרדים בעליהום בלתי מבוסס, זה מצדיק להגן עליהם ברגישות ובנחישות.
השתלחות במפלגות החרדיות נחשבת סקסית ועתירת רייטינג. איך מעזים, יכתוב המבקר בתוכחה, להציב דרישות כלכליות כל כך מגזריות ופרטניות, ועוד עבור אלה שלא מרשתים בצבא וחלקם לא עובד? אבל כל מי שאופיה וחוסנה של מדינת ישראל יקרות בעיניו, צריך להודות: הפוליטיקה החרדית אינה רק מוסרית, אלא מהווה מופת של דמוקרטיה ייצוגית.
מהותה של הדמוקרטיה הייצוגית הינה, בין היתר, הצבת אג'נדה אידאולוגית בפני הבוחר וקבלת הסכמתו להילחם על מימושה. אחרת, כל המשחק הפוליטי הייצוגי הופך לרמייה אחת גדולה. אז מה לנו להלין על כך שהמפלגות החרדיות פועלות לממש את הבטחתן לבוחריהם? הרי לא אחת, וביתר שאת בעקבות המפץ של ממשלת נתניהו-גנץ, תקפו אותם פובליציסטים חילונים את המפלגות החילוניות על הזנחת המצע שלהן לטובת השררה האישית.
מנהיגי הסיעות החרדיות זוכים בהטבות אידיאולוגיות/כלכליות/חברתיות במשא ומתן קואליציוני כשר ושקוף. בדיוק כפי שהח"כים החילונים "סוחטים" מדי שנה את הקופה בכל ליל אישורי תקציב המדינה
הסיבה להתקפות אלו היא תחושת התסכול. אנחנו שולחים לכנסת את נציגינו כדי שאלה ייאבקו על סדר היום שבו אנו מאמינים, אולם רגע לאחר הבחירות הופכים הפוליטיקאים ללוליינים רטוריים שמשתמשים במכבסת מילים מגוחכת כדי להסביר מדוע אינם יכולים לממש את המצע האידיאולוגי שבשמו נבחרו.
המאבק ב"סחיטה החרדית" הוא מאבק על "נשמתה של המדינה", הם צועקים. אבל האומנם העברת כמה מאות מיליוני שקלים (הפופוליסטים יגידו מיליארדים) כאתנן פוליטי זה "נשמתה של המדינה"? זאת בדיחה. רבים מהמוחים לא פוצים פה כשהמדינה משלמת סכומים זהים עבור ערכים אחרים.
מנהיגי הסיעות החרדיות זוכים בהטבות אידיאולוגיות/כלכליות/חברתיות במשא ומתן קואליציוני כשר ושקוף. הם לא העמידו טנקים מול ראשי הממשלה החילונים ולא הציגו להם כתבי כניעה. דרישותיהם לגיטימיות כמו עוד עשרות סעיפים אחרים בהסכמים הקואליציוניים ובמשחק פוליטי. בדיוק כפי שהח"כים החילונים "סוחטים" מדי שנה את הקופה בכל ליל אישורי תקציב המדינה.
מראות החנוונות החרדית והחילונית באותם לילות תקציב ארוכים מלמדים דווקא על הפוריות החיובית של הנבחרים. לא פעם אנו עדים למאבק עיקש של ח"כ חילוני פלוני על – למשל - הגדלת תקציב תזמורת פילהרמונית זו או אחרת במיליוני שקלים, עבור כמה אלפים בודדים ועשירים שנהנים מהקונצרטים. ואני מדגיש, זאת פוריות פרלמנטרית לגיטימית: הנבחרים חייבים ליישם את הבטחותיהם לבוחרים.
שלמה צדוקמצד שני, גם ל"נכנעים" הפוליטיים בעבר ובעתיד אין סיבה להתנצל. ראשי ממשלה בעבר או כאלה שעדיין מחכים לתפקיד, ממנחם בגין, דרך שמיר ופרס ורבין, עבור בבנימין נתניהו ועד אלה השואפים לכיסא כמו גדעון סער ויאיר לפיד, כולם היו או יהיו כפופים לדרישות קואליציוניות. זה בסדר גמור ואף רצוי: מימוש דרישות החרדים הוא חלק ממשחק פוליטי שפוי, נאור ומתקדם. אם חפצי חיים דמוקרטיים אנחנו, עלינו לעמוד על זכותן של מפלגות מיעוט להילחם על כבודן ומצען.
אם לא נאפשר "סחיטות" כאלה, לא יהיה לנו עוד צורך בבחירות חופשיות וייצוגיות ושלום על ישראל והדמוקרטיה. תרתי משמע. אופציה כזו צריכה להפחיד אותנו יותר מאשר עוד כמה עשרות או מאות מיליונים לחרדים. הדמוקרטיה שווה את זה.
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
