הכנסת אישרה את תקציב המדינה לשנים 2021-22, והשמחה גדולה, בלי ציניות: אחרי כמעט שלוש שנים, סוף סוף יהיה תקציב מדינה מאושר. מי שמכיר יודע כמה דברים פשוט לא יכולים לחיות אם אין תקציב, כמה עמותות חיוניות קמלות וכמה עיריות לא מקבלות את מה שמגיע להן כדי לחזק את מערכות החינוך והרווחה וכמה דברים שאינם בבסיס התקציב, כלומר עוברים אוטומטית משנה לשנה ונכנסים גם למסגרת של ההוצאה כשאין תקציב מאושר, פשוט נעלמים.
צריך גם להגיד שבתקציב של אחרי בחירות ואחרי שנתיים וחצי בלי, קשה להביא לידי ביטוי השקפת עולם. את מה שקורה בתקציב הזה צריך לבחון דרך הפריזמה הפוליטית, במובן הטוב והפחות טוב של המילה. שר האוצר אביגדור ליברמן הוא, במובנים רבים, האיש החזק בממשלה. ליברמן הוא איש מהיר תפיסה, לא מקובע, לא נעול על השקפת עולם. והוא עשה מה ששר כזה ואיש כזה עושה: קיבל חבילה של צעדים מאנשי המקצוע שלו, ששמחו שיש להם שר שמקשיב ושיש לו כוח, והעביר את רובה דרך ממשלה צייתנית, שאחד מקווי היסוד שלה הוא להתווכח על כמה שפחות.
אז יש לנו לא מעט רפורמות, חלקן חשובות וחלקן לא שייכות בכלל לתקציב, ולא מעט כסף שילך למטרות ראויות. מה שאין לנו, לא רק בתקציב אלא בעיסוק הישראלי בכלל, הוא התמודדות עם השינויים הטקטוניים שחלים לנגד עינינו בשיח הכלכלי העולמי. כמו שפרופ' מומי דהן אומר, בעולם מתנהל ויכוח אדיר על עצם המושגים הכלכליים, וישראל היא מחוצה לו.
דהן מלמד כלכלה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, והוא מהכלכלנים הלא רבים בישראל שעסקו ועוסקים גם בהשפעה על המדיניות עצמה: בעבר היה גם יועץ כלכלי בכיר למנכ"ל משרד האוצר, והוא מרבה להתבטא בציבור. אחד מנושאי המחקר העיקריים שלו הוא האי-שוויון, שבשני העשורים האחרונים הפך, ולא במקרה, להיות אחד הנושאים החשובים של הדיון הכלכלי.
כי העולם משתנה, והעתיד כבר כאן, והוא הופך חלק גדול מהוויכוח הכלכלי הישן ללא רלוונטי, ומשנה השקפות שנחשבו פעם חקוקות בסלע. ולמי שלא הבין את זה עד הקורונה, באה המגיפה ופתחה צוהר אל המציאות שתהיה החיים שלנו, ועוד יותר מזה של ילדינו. מציאות שבה גורמים כמו משבר האקלים, ריכוז העושר והכוח בידיים של מעטים, שמחזיקים עושר ועוצמה גדולים משל מדינות, ושינויים טכנולוגיים שבאים במהירות עצומה ושוטפים את כל מה שידענו וחשבנו - כל זה יהיה חשוב פי כמה מהוויכוחים על גירעון וחוב.
בעולם הדיון הזה רוחש באקדמיה ובפודקאסטים, במאמרים בתקשורת ובמערכות הבחירות, ומשפיע על התנהגות השלטון באופן שהיה קשה להעלות אותו על הדעת רק לפני שנתיים. ג'ו ביידן, שבמונחים ישראליים היה איש של המרכז כל ימי חייו הפוליטיים הארוכים, לא רק מניח על השולחן הצעות מרחיקות לכת למעורבות ממשלתית ולהוצאה ציבורית חסרת תקדים, אלא גם מנמק אותן במילים שלקוחות הישר מהמילון של ברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז.
הדיון החם ביותר על הוא על עוצמתן של חברות הענק, על הצעות מהפכניות לעדכון יחסי המדינה עם האזרח בעידן שבו ערך העבודה של מעטים יחסית ירקיע שחקים וייצר הון שלא היה כדוגמתו, בעוד ערך העבודה של רבים אחרים יימחק לגמרי, כי מכונות יעשו את זה יותר טוב ויותר זול.
ואצלנו? חוץ מרפורמות קמעונאיות למדי בטיבן, הדיון תקוע בביבי-לא ביבי. היחס שלנו כמעט לכל דבר, למציאות עצמה ובוודאי לכל מה שהממשלה עושה, נגזר מפוליטיקה של זהות שממוקדת בדמותו של אדם אחד, שממשלה שלמה קיימת רק בגללו ומחזיקה מעמד רק בזכותו.
מתישהו, הוויכוח הגדול יהיה חייב להגיע גם אלינו. ישראל היא מדינה קטנה, שההשפעה של המהלכים והמחדלים הממשלתיים על חיי אזרחיה היא גדולה, בוודאי ביחס למדינות כמו ארה"ב או גרמניה. יש בה פערים שמגיעים כמעט עד כדי קיומן של כמה חברות מקבילות, שהחשד והטינה ביניהן רק הולכים ומתגברים. עברנו מהר מדי מאתוס של שוויון, חלקו מדומה וחלקו כפוי, ומניהול צנטרליסטי וחונק של הממשלה, להערצה לכוחנות של שוק חופשי ולאתוס של הפרטה וראיית הממשלה כמכשול.
אבל העתיד לא יפסח עלינו. להיפך: ההצלחה המסחררת של מגזר דק בתוך החברה הישראלית, שמחזיק את נתוני המאקרו המוצלחים של הצמיחה אבל הולך ומאבד קשר עם המציאות שסביבו, רק תחזק את הצורך לקיים גם כאן דיון של ממש בערכים חברתיים ובמדיניות כלכלית.
רעיונות כמו "הממשלה היוזמת" של פרופ' מריאנה מצוקאטו, מודלים חדשניים של חלוקת העושר ובניית מערכות ציבוריות שמבטיחות רווחה חברתית ושוויון מירבי בהזדמנויות יהיו צורך לאומי גם כאן, ואולי כאן יותר מאשר במקומות אחרים.
מתישהו, גם תקציב המדינה יצטרך לשקף את ההכרעה הרעיונית הזו. אי אפשר יהיה להשאיר אותה רק לפקידי האוצר, חבורה מוכשרת של אנשים שלפחות על פי פעולותיהם, משתייכים כולם לאותה אסכולה. מתישהו, בחירות יהיו כאן על השאלות האלה, כי הן יהיו החיים שלנו.
