אסתר הורגן בת ה-52 הי"ד נפלה חלל מידי מרצח טרוריסט אכזרי שארב לה בטבע בעת שעשתה ספורט ורוצץ את גולגולתה באבן. מכאן ואילך, אנחנו המשפחות השכולות של פורום בוחרים בחיים", שמסתכלים על האירוע, מלאי תסכול ממהלך הדברים שעומדים לקרות - או לא לקרות - בעתיד הקרוב.
אנחנו מרגישים בכל נימי נפשנו את מה שעובר על המשפחה, נזכרים במה שעבר עלינו. איך הגיעה הידיעה על האסון הנורא, את אובדן העשתונות, ההלם, הכאב. נזכרים במחשבות נוראיות של "למה?" ו"מה עשינו שמגיע לנו?" ולמה לא עשינו כך או אחרת למנוע את מה שקרה?
שאלות שאין להן תשובות בזמן אמת, אבל מקבלות תפניות אחר כך. תשובות שהביאו אותנו להקים את פורום "בוחרים בחיים", כדי להילחם ולעשות כל מה שצריך כדי שמקרים כאלה לא יקרו שוב, לבנות חבילת הרתעה לטרור, לקדם את מניעת הטרור בכל אמצעי אפשרי וחוקי.
אנחנו יודעים איך יעברו השעות עד הלוויה: תחושות של חוסר אונים, נכנסים אנשים ומשפילים מבט, חסרי מילים. מין שקט לא טבעי, שקט שמדגיש רק יותר את הרעש ושמחת החיים שהיה בבית הזה עד לא מזמן.
ללוויה יגיעו פוליטיקאים לשאת דברים, יניפו את אגרופיהם באוויר ויאיימו שידינו ישיגו את המרצחים, ילחצו יד למשפחה ויבטיחו "אל תהססו לפנות, נעזור בכל שנוכל" - ומיד ייעלמו לבלי שוב.
הרוצח הנתעב ייתפס ואולי גם סייענים שעזרו לו להתחמק ולברוח, אולי כאלה שהסתירו אותו וסיפקו לו משאבים. המשפחה תגלה אחר כך שעושים איתו עסקת טיעון, שחותכים פינות ועושים קיצורי דרך, לא יערבו את המשפחה בהליכים וישאירו אותה בחוסר ידיעה. רק מאבק ציבורי גדול יוכל לשנות את רוע הגזירה. אנחנו בפורום "בוחרים בחיים" למדנו כבר, ההתערבות חייבת להיות מהיום הראשון כדי שלא יעשו עסקה, כדי שאפשר יהיה להשפיע על גזר הדין והעונש.
המשפחה תפנה לבית הדין כדי להטיל עונש מוות על המחבל, אבל המערכת תתנגד, הממשלה תסרב, וראש הממשלה יברח מהחלטה בעניין. גם במקרה של אורי אנסבכר שנאנסה ונרצחה ביער יעל שבירושלים לא הוטל עונש מוות. המדינה מפחדת לקחת החלטות קשות, משאירים לפקידים להחליט. אין מדיניות.
צה"ל ימפה את הבית לקראת הריסה וארגוני "זכויות אדם" מהשמאל הממומנים על ידי מדינות אירופה יעמדו בבית משפט ויעתרו נגד ההריסה, הם יתלוננו למה המשפחה מקבלת זכות לומר את דברה. בג"ץ יפסול את ההריסה.
פורום בוחרים בחיים היה ביותר מידי דיונים כאלה בבית המשפט וראה את הכיוון שמוביל בג"ץ ואיך הוא מסרס את היכולת למנוע טרור עתידי. מקומם ביותר לראות את הביטחון שאיתו מגיעים המחבלים לבית משפט, שם הם מרגישים כבביתם. משפחות שכולות מרגישות שנלחמים בהן ולא סופרים אותן.
הרוצח ילך למאסר בבית ההבראה חמישה כוכבים של מדינת ישראל, לא בית סוהר, אלא אוניברסיטה לטרור ואידאולוגיה אנטי ישראלית. במנעמי הכלא ובחסות המדינה, אם יזדמן לו יצטלם עם משפחתו שמבקרת ויפיץ בפייסבוק חיוכים מלאי שיניים המטופלות על ידי כספי המיסים הישראליים.
אם הוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית, המשפחה תבקש לשלול את מעמדו ולגרשו לשטחי הרשות, לעזה, למקום שאליו הוא שייך את עצמו ברגע שהחליט ורצח את אסתר. בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה שוב יעמדו לצידו ויערמו תירוצים על תירוצים למה אי אפשר ולא כדאי. אנחנו בפורום "בוחרים בחיים" נעמוד שם מולם, תומכים במשפחה כדי שאלה שרוצחים בנו לא יוכלו להלך בינינו כאחד האדם.
ולאחר כמה שנים באיזו עסקה עלומה יחליטו שצריך לשחררו, תמורת חטוף או גופה או כמחווה לאויב.
משפחתה של אסתר רק קיבלה את הידיעה ועוד לא מבינה היכן היא נמצאת. ייקח זמן רב עד שיבינו. אנחנו לעומת זאת, פורום "בוחרים בחיים", חיים את זה יום יום. התסכול של הידיעה לאן המשפחה הולכת, דורכת בעקבותיהן של משפחות רבות כל כך, התסכול של לדעת מה יקרה ואיך יקרה, התסכול שביכולת הזו - לחזות את העתיד - היא שנותנת כוח להמשיך ולהילחם למען שינוי הפרדיגמה שמובילה הממשלה זה שנים.
אנחנו נעמוד מאחורי המשפחה ונעזור לה לקום, נצרף אותה לפורום שימשיך ויוביל את המלחמה בטרור, שיקדם את מניעת הטרור. אנחנו נציק ונרדוף את הפוליטיקאים עד שיבינו כי בלי נקיטת צעדים אמיתיים נגד הטרור זה לא ייגמר.
יוסי צור, פעיל בפורום "בוחרים בחיים"
