האמן והפסל יצחק בלפר, אחרון היתומים של יאנוש קורצ'אק שנותר בין החיים, הלך הלילה (בין שישי לשבת) לעולמו והוא בן 98. בלפר היה חניך בבית היתומים של קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה ("גברת סטפה") בוורשה מגיל 7 ועד גיל 15. לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה הוא ברח לרוסיה, ובהמשך אף הצטרף לצבא האדום.
ב-1949 עלה ארצה. כאן הפך את מה שהיה תחביבו בבית היתומים - אמנות - למקצוע. את חייו ויצירתו הקדיש להנצחת קורצ'אק וסטפה: הוא כתב וצייר את הספר "האיש שידע לאהוב ילדים" והעביר שיחות רבות לתלמידים ובני נוער בכל רחבי הארץ.
בלפר נולד בוורשה ב-1923, שלישי מבין ששת אחיו, לאב סוחר ולאם עקרת בית. כשהיה בן 4 התייתם מאביו, ועבר להתגורר בבית סבו יחד עם אימו ואחיו. לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק התקבלו ילדים בגילאי 14-7, וכשבלפר היה בן 7 הוא נשלח לשם על ידי אימו, שכרעה תחת הנטל הכלכלי.
קורצ’אק ראיין את יצחק ואימו בשיחה קצרה שבסופה הסכים לקבל את יצחק לבית היתומים. הוא שהה שבע שנים (1937-1930) בין כותלי בית היתומים ברחוב קרוכמלנה 92 בוורשה.
במהלך שנים אלו חלק יצחק את לימודיו בין בית הספר המקומי לבין בית היתומים, שם התגורר עם 104 ילדים יתומים בגילאים שונים. יצחק חזר לביקורים סדירים בבית אימו במהלך השנים. בבית היתומים, בעידודה ותמיכתה של וילצ’נסקה, יד ימינו של קורצ’אק, החל את צעדיו הראשונים בציור. בתום תקופת הלימודים המקובלת בבית היתומים, הגיש בקשה מיוחדת להמשיך ולהתנדב שנה נוספת לעזרה בבית היתומים - וכך היה.
כשהיה בן 15 סיים יצחק את לימודיו בבית היתומים וחזר לחיק משפחתו לעזור בפרנסת המשפחה. כשנתיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, כבשו כוחות גרמניים נאצים את פולין. יצחק החליט לברוח מפולין ולהצטרף לצבא הרוסי כדי להילחם ולעזור למגר את הכובש הגרמני. הוא פנה עם חבר לקבל את ברכתו של קורצ’אק לצעדם זה, ויאנוש קורצ’אק אכן נתן להם את ברכתו ואף צייד אותם במעט דמי כיס.
באפריל 1940 החל מסע בריחתם של שני הנערים, שהיו בני 17 בלבד, לכיוון רוסיה. יצחק הצליח לחצות את הגבול לצד הרוסי באזור מלקיני, שם כונסו הנמלטים במחנה פליטים.
לאחר מספר שבועות החל את דרכו כפליט מחוסר כל ברחבי רוסיה, ועבד ככורה פחם במכרות שבהרי אורל עד תחילת 1941. לאחר מכן הוא נדד לטשקנט, שם התגייס לצבא האדום, והוצב באחד מגדודי הפרשים בצבא. עם פירוק הגדוד בו שירת נשלח לעבוד בבית חרושת חיוני, שם עבד עד תום המלחמה.
כשחזר לוורשה ההרוסה בשנת 1946 גילה בלפר שמשפחתו נספתה בשלמותה, וכשהגיע לבית היתומים ראה במו עיניו כי הזוועות לא פסחו גם על מקום זה שכה אהב - בשנת 1940 נלקחו קורצ'אק וילדיו לגטו, ושנתיים לאחר מכן הובלו יחד איתו ועם צוות החינוך לאומשלאגפלאץ, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה שבו נרצחו כולם.
"זה היה מאוד עצוב. רציתי לבקר את קורצ'אק וכשנכנסתי לחצר ראיתי ילדים פולנים שמשחקים שם. זה היה צער ואכזבה עצומה", סיפר בעבר בלפר. "בית היתומים, שהוקם מכספי תרומות של יהודים בוורשה, תוכנן על ידי ארכיטקט יהודי ונבנה בשיתוף עם קורצ'אק לשמש בית יהודי כשר לילדים, הפך למקום משכנם של ילדים פולנים ששיחקו בו בנחת, וספק רב אם ידעו על זוועות המלחמה".
בהמשך הצטרף בלפר לקבוצת פליטים אשר יועדו להפלגה באוניית המעפילים "אף על פי כן" (האונייה שמוצבת כיום בכניסה לחיפה ומשמשת כמוזיאון ההעפלה, א.א). בשנת 1947 יצאה האונייה להפלגה לכיוון חופי ישראל. עם הגיעה לקרבת החוף נעצרה האונייה בידי הכוחות הבריטיים והמעפילים נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. כשנתיים שהה יצחק במחנות בקפריסין (1948-1947), שם הרחיב את השכלתו האמנותית ברישום ופיסול על ידי הפסל זאב בן צבי. יצחק אף עבד שם כצייר במחנות החורף.
לאחר שחרור המחנות ב-1948 עלה בלפר לארץ וגויס מידית לשרות בצה"ל. הוא שירת שנתיים כחייל מן השורה והמשיך בשירות מילואים פעיל עד גיל 55. בשנת 1961, בהיותו בן 39, נשא לאישה את רעייתו רוזה - ושנה לאחר מכן נולד בנו היחיד חיים.
בהיותו בן 42 השלים את לימודיו האקדמיים במכון אבני לציור ופיסול, המשיך לשנתיים נוספות בלימודי אמנות, והתקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים. בעיריית תל אביב ביצע בלפר מספר תפקידים, ובאחרון שבהם מונה ליועץ אמנותי.
בשנת 1976 הצטרף בלפר לסגל ההוראה באוניברסיטה העממית בתל אביב כמורה ומרצה לציור ואמנות, שם לימד עד שנת 2007. הוא יצא לגמלאות בגיל 60 ומאז הקדיש את כל כולו לאמנות ולפעילות הנצחה התנדבותית המשלבת אמנות, חינוך ומורשת מבית היתומים בדרכו של יאנוש קורצ’אק - ועדות חיה לטרגדיה שפקדה את העם היהודי בשואה. הוא צייר במשך שנים רבות בצבעי שחור לבן בלבד, ופיתח טכניקות ייחודיות לציוריו.
אחת מיצירותיו הרבות של בלפר, ואחת המפורסמות יותר, היא אנדרטה של יאנוש קורצ'אק ו"ילדיו" הניצבת בגינצבורג שבגרמניה. "בהתחלה לא רציתי כל קשר עם גרמניה", סיפר בעבר, "אבל לפני 20 שנה פנה אליי יושב ראש האגודה הגרמנית של יאנוש קורצ'אק ושכנע אותי להכין את האנדרטה הזו".
על בית היתומים של קורצ'אק סיפר: "לבית היתומים קראנו 'בית' כי היה לנו כל כך טוב שם. היו לי בבית 107 חברים - 56 בנות ו-51 בנים, והחיים המשותפים היו מלאים גוונים וצורות. בבית הספר היינו כמו אליטה. הנימוסים שלנו וההתנהגות שלנו הייתה שונה לחיוב מילדים אחרים, היינו פשוט מאושרים. קורצ'אק היה משחק איתנו ומקריא לנו מספריו עוד לפני שהתפרסמו. האווירה 'בבית' הייתה של שוויון והידברות בין המבוגרים לבין החניכים. הייתה לנו מועצת ילדים עצמאית שהייתה אחראית על סדר היום, וחוקי הבית היו מיועדים לכולם. המחנכים אכלו, ישנו ועבדו איתנו".
