בלעם של התנ"ך בא לקלל ויצא מברך. כמה אני מקנאה בו. לי קרה ההפך: באתי לברך ויצאתי מקללת. ועוד בנושא הקרוב לליבי. לרגל צאת ספרי החדש התראיינתי במוסף "24 שעות" וניצלתי את הבמה כדי למחות על השנאה נגד הציבור החרדי שהתחזקה מאוד בימי הקורונה. אחד המשפטים שאמרתי הובלט בכותרת המשנה: "התבשרנו עכשיו על הענקת פרס ישראל ליהודה משי זהב. למה אנחנו לא מכלילים מיהודה לכל החרדים?".
רצה הגורל (או הקדוש ברוך הוא) והכתבה התפרסמה בדיוק כשנחשפו העדויות המזוויעות נגד משי זהב. רוב הקוראים הבינו שהבאתי אותו כדוגמא מייצגת למעשי החסד של החרדים. אבל היו מי שציטטו את דבריי כמוצאי שלל רב. כל החרדים הם משי זהב. אח, איזה סלוגן! כמה מהצוהלים אף ביקשו לדעת אם האמירה שלי מבוססת על ניסיוני האישי. רוצים את ניסיוני האישי? הריהו לפניכם:
גדלתי בחברה החרדית בילדותי, חייתי בה בבחרותי ועזבתי אותה בצעירותי – ומעולם לא חוויתי בה תקיפה מינית. אפילו לא הטרדה. כשיצאתי בגיל 20 אל העולם החופשי (החילוני וגם הדתי), התנסיתי בהטרדות מיניות למכביר. זו הייתה מנת חלקן של כל הנערות והנשים הצעירות בישראל של שנות ה-70 וה-80.
דווקא הקהילות, המשפחות, וגם בני האדם הפרטיים, שמציגים מראית עין של מופתיות – מצמיחים בקרבם אפלה. ואילו מי שמוכנים לחשוף את פגמיהם לעין כל – מצליחים אט-אט להתקרב אל השלמות
אני לא טוענת שאין בחברה החרדית עבריינות מין. יש ויש. אך הגיעה העת להפסיק כבר עם אמירות בנוסח: החרדים הולכים לזונות וממששים ילדים במקווה. סוטים ואנסים היו ויהיו בכל חברה, בכל תרבות, בכל מקום.
ואחרי שאמרתי את זה אני מרשה לעצמי לשים את האצבע על שני הבדלים משמעותיים שמייחדים את החברה החרדית בתחום הפשיעה המינית. אחד לזכותם – ואחד לחובתם.
ההפרדה המוחלטת בין בנות לבנים מפחיתה מאוד את הסיכון של בת להיקלע למלתעותיהם של טורפים מיניים. אמנם הסכנה לבנים גדלה. באין טרף אישה, משחרים יותר אחר ילד רך או נער. אך אי אפשר ולא צריך להתכחש להגנה הטובה שהחברה החרדית מספקת לבנותיה. זאת מן הסתם הסיבה שחוויתי הטרדות רק כשיצאתי החוצה. בפנים הרגשתי בטוחה.
אבל – וזה אבל גדול – החברה החרדית מתאמצת להצטייר בעיני עצמה, ובעיקר בעיני זרים, כחברת מופת. וכבר אמר השופט האמריקני לואי ברנדייס (אין בינינו קשר משפחתי): "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". או במילים פחות עדינות: ההסתרה היא מדגרת הרוע. כל כך פרדוקסלי – וכל כך נכון. דווקא הקהילות, המשפחות, וגם בני האדם הפרטיים, שמציגים מראית עין של מופתיות – מצמיחים בקרבם אפלה. ואילו מי שמוכנים לחשוף את פגמיהם לעין כל – מצליחים אט-אט להתקרב אל השלמות (מובן שלא באופן מוחלט).
החרדים על שלל סוגיהם וגווניהם מבינים את זה היום יותר מבעבר. לכן נמשיך לראות במסכים ועל דפי העיתון עברייני מין עם פאות וזקנים לרוב. זה תהליך בריא וחיובי שילך ויתרחב. אם רק לא ננסה להאיץ את הקצב ולדחוק את החברה החרדית אל פינת המגננה.
בפעם הבאה שמישהו יעז שוב לצטט במצהלות שמחה לאיד את המשפט שאמרתי בכתבה, אצעק לו בקול רם את משל המראה של הבעל שם טוב: כשאנחנו מביטים במראה, הכתמים שנגלים לעינינו אינם על הזכוכית, כי אם על פנינו. אם אנחנו נקיים – נראה ניקיון. ואם אנחנו מלוכלכים – נראה לכלוך. מי שרואה בזולתו רק חטאים, סימן שהחטאים האלה רוחשים בו עצמו.
- יוכי ברנדס היא סופרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
