מוסדות ואתרי התרבות בישראל נאבקים על הישרדותם מאז שמגפת הקורונה סגרה לחלוטין מוזיאונים, תיאטראות, אולמות ומועדוני הופעות. מול המאבק נגד ההשבתה הכפויה אנו עדים להתנגדות של מעצבי מדיניות הרואים בתרבות "תוסף" בלבד, שבמהותו נחות מצרכים אחרים כגון פתיחת המשק הכלכלי. אף שמדובר על אירוע המתרחש אל מול עינינו, המחלוקת העקרונית מזכירה את ההתגוששויות בקונגרס הציוני החמישי – שהתקיים החודש לפני 119 שנה – בין הפילוסוף פרופ' מרטין בובר שקידם בלהט את הצורך ביצירת תרבות ציונית, לבין בנימין זאב הרצל ואחרים שלא ראו בכך ערך.
במובנים רבים הקונגרס הציוני החמישי, שהתקיים בבזל בדצמבר 1901, עמד בסימן האמנות והתרבות הציונית. ביום נשא פרופ' בובר נאום חוצב להבות שבו טען כי התרבות היהודית החדשה קריטית להצלחת המפעל הציוני. ובמילותיו: "אם לא נתייחס... לשאלה הרוחנית יהא זה כמו היינו רואים באורגניזם אנושי של עצבים ושרירים, עצמות ועורקים – ולא מכירים בקיומה של הנשמה".
בובר ואחרים לא רק דיברו על הצורך לייצר תרבות לאומית-יהודית, אלא גם הציעו בוועידה דרכים לעשות זאת: ייסוד הוצאת ספרים יהודית, ארגון תערוכות נודדות של אמנים יהודים ועוד. גם הצורך במוסד להכשרת אמנים עמד על הפרק, ובכך תמך בובר פומבית ביוזמתו של הצייר והפסל בוריס שץ להקים מוסד מעין זה. היוזמה של שץ והחזון של בובר התגשמו חמש שנים מאוחר יותר עם ייסוד בית המדרש לאמנות ומלאכות אמנות בצלאל בירושלים.
גם אם נקבל את עמדתו של נורדאו, שלפיה צריך כסף לקנות אוכל לפני כסף לקנות ספרים, יש לזכור את ההכרעה הערכית של מייסדי המדינה ומנהיגיה לאורך השנים לתמוך באמנות ובתרבות
אך בעוד בובר, שץ, אחד העם ונוספים קידמו את רעיון התרבות הלאומית-יהודית, רבים ממובילי התנועה הציונית ראו בכך בזבוז זמן ומשאבים. מקס נורדאו, למשל, אמר "איני רוצה להכניס את ראשי כלל" לשאלת התרבות הרוחנית בתנועה הציונית. הרצל ראה בתומכים ביצירת תרבות ציונית צעירים רומנטיקנים בלתי מזיקים, ואף כינה אותם "אופוזיציה של תרבותניקים".
במהלך כל הקונגרס עמדה באוויר השאלה על נחיצות התרבות היהודית, ולעתים היא אף התפתחה לכדי ויכוח לוהט. במאמרו "תחיית הרוח" תקף אחד העם את המתנגדים לתרבות ואמר שכשהם מעלים לדיון את "שאלת הקולטורא", הם מכינים את הקרקע לנטישת התרבות היהודית.
הוא ראה כיצד רבים מראשי ההנהגה מאמינים שלציונות עניינים חשובים יותר לעסוק בהם וטען מנגד כי התרבות היא העיקר: היא הלאומיות והיא תוביל לתחייתו של העם. לשיטתו, מימוש החזון הציוני תלוי ביכולת לייצר תרבות, ובתוך כך "לבנות בארץ-ישראל מרכז קבוע וחופשי לקולטורא הלאומית שלנו: למדע, לאמנות ולספרות".
רבים הם קווי הדמיון בין הוויכוחים האידיאולוגים מדצמבר 1901 לבין הדיונים על תוכנית היציאה מהמגבלות שיצרה תקופת הקורונה. האם ניתן למדוד ולכמת את כל המנגנונים הממשלתיים בכלים כלכליים? דוגמה בולטת לכך ראינו בדיונים על פתיחת המסגרות החינוכיות: מה שהובילה אותם לא הייתה החובה לספק חינוך לילדים, אלא הצורך להחזיר עשרות אלפי הורים למקומות העבודה.
הפגנת "נגן על תרבות" בהבימה
(צילום: עמית הובר, שני שחר- נגן על התרבות)
מגפת הקורונה הפכה את המוזיאונים, אתרי המורשת וענף התרבות בכלל לקורבנות של תפישה זו, הרואה בתחום כולו קישוט או מותרות, ולא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כאן. המשבר העצים את הקול של אלה הדוגלים בתפישות הללו, דווקא אחרי מדיניות ממשלתית בת עשרות שנים של תמיכה ביצירה תרבותית.
גם אם נקבל את עמדתו של נורדאו, שלפיה צריך כסף לקנות אוכל לפני כסף לקנות ספרים, התקופה הנוכחית מהווה הזדמנות לזכור את ההכרעה הערכית של מייסדי המדינה ומנהיגיה לאורך השנים לתמוך באמנות ובתרבות המקומית, כמו שנהוג במדינות רבות נוספות.
וינסטון צ'רצ'יל, ביטא היטב את העיקרון באמרו כי "האומנויות הכרחיות לחיים לאומיים מלאים. המדינה חבה לעצמה את התמיכה והעידוד שלהן". את הדברים הללו ממשלות ישראל הביאו לידי ביטוי הן באמצעות סיוע כלכלי ותמיכה במיזמי תרבות ומורשת, והן על ידי הכרה ביוצרים ובתרומה הייחודית שלהם למדינה, כולל פרסי ישראל שהוענקו לאורך השנים לענקי הרוח בתחומי היצירה השונים. גם בתוך משבר מתמשך, אסור לשכוח זאת.
- שחר פרבר-קלמן היא אוצרת ביד יצחק בן-צבי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
