אתמול לפני 50 שנה, בבוקר 7 בדצמבר 1970, הניח קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט זר באנדרטת הזיכרון ללוחמי מרד גטו ורשה. כל רגע וצעד באירוע בוים מראש, במחשבה תחילה ובקפדנות: ברנדט צעד קדימה ויישר את הסרט שהוצמד לזר עם הכיתוב של קנצלר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שנצבע בצבעי השחור-אדום-זהב. אבל אחרי כמה שניות הוא לקח לפתע כמה צעדים אחורנית, ירד על ברכיו, ראשו נוטה מעט קדימה, ונשאר קפוא ושותק על הרצפה הקרה של הבירה הפולנית. הצלמים התגודדו ותקתקו מסביב כמוצאי שלל רב. ובצדק. יותר מאלף מילים שווה התמונה הזאת.
ברנדט כרע על ברכיו כמו חוטא נוצרי שמבקש מאביו מחילה והתפלל למצוא חסד שיסלח לעם הגרמני על פשעיו. קשה להפריז בעוצמה של האקט הזה ולו בגלל שהעם הגרמני ב-1970 עדיין לא היה מוכן להשלים עם תסריט דרמטי שכזה.
50 שנה בדיוק עברו מאז הרגע המכונן הזה שאמור היה להיות עוד טקס לפי כללי הפרוטוקול עד הכריעה של ברנדט. הקנצלר שעמד בראש מדינה שלא מעט מאזרחיה הם עדיין נאצים לשעבר, פושעי מלחמה שמתחבאים או לא אצלו בבית, הציג בדממה את מה שהיה חסר לרבים לפניו ואחריו: הכבוד שבבושה.
קשה שלא היה לחשוב על הקנצלר קונרד אדנאואר, האב המייסד של גרמניה החדשה שלאחר המלחמה, שלפי כל הדעות לא היה מסוגל להתמודד עם תעצומות הנפש הקשות האלה. לא ביקור בשדה בוקר ולא הסכם שילומים עשו את זה.
היו מי ששאלו אם כריעת הברך של ברנדט הייתה הצגה לתקשורת. אני מאמין שזה היה אותנטי ושאיש במשלחת הגרמנית לא ידע על כך.
חשוב להבין את ממשק היחסים ההיסטורי של ברנדט עם ישראל והיהודים. ראשית, הוא היה סוציאל-דמוקרט בנשמתו, מעין ג'ון קנדי גרמני, וכמתנגד למשטר הנאצי הוא שהה בגלות בזמן המלחמה. בהמשך הוא היה הקנצלר הראשון שהגיע לביקור רשמי בארץ; לא עניין של מה בכך 25 שנה בלבד אחרי השואה.
שנתיים אחרי כריעת הברך בוורשה הוא נאלץ להתמודד עם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 72, שבמסגרתו כשלה בגרמניה בהגנה ובחילוץ המשלחת הישראלית. בנוסף, לפי עדותו של שמעון פרס, היה לברנדט – יחד עם קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי – חלק לא מבוטל בעידודו של נשיא מצרים אנואר סאדאת להתקדם לשלום עם ישראל.
ברנדט המשיך את התהליך ההיסטורי שבו החל פריץ באואר (התובע הכללי של מדינת הסן במערב גרמניה שסייע בין השאר באיתור אדולף אייכמן) לגרום לגרמנים להתחיל לחטט בפצעים הפתוחים של העבר קרוב.
ככל שהזמן עובר קשה יותר ויותר לדעת מה הדרך הנכונה להנציח את השואה. לא בטוח שיש למישהו תשובה אידיאלית ומוזיאון הוא לא תמיד הפתרון. בזמנים כאלה, תפילה דוממת למחילה היא הדבר הקדוש ביותר שאפשר לעשות. "תחת נטל ההיסטוריה הקרובה, עשיתי מה שבני אדם עושים כשהמילים אינן מספיקות", כתב ברנדט בזיכרונותיו. "בכך הוקרתי את זכרם של מיליוני נרצחים".
- רועי גולדשלגר הוא עוזר ליו"ר ארגון "עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית בניצולי השואה ובני הדור השני"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
