אבא שלי עבד בכרמיאל יותר מ-30 שנה והוא זוכר אותה מאז הייתה כמה בתים וצריפים. שם הוא הכיר את אמא שלי, שגדלה במג'ד אל כרום. כרמיאל הוקמה על קרקעות שהיו שייכות לבני משפחתה, רגע לפני שפוזרו כפליטים והוכרזו כנפקדים. למרות ההיסטוריה ובשל הנסיבות, עבורי ועבור צעירים רבים כמוני הפכו כרמיאל וערים יהודיות אחרות ליעד פוטנציאלי לרכישת דירת מגורים.
- כך נראה משבר הדיור בחברה הערבית / עו"ד שקיב עלי
איך הפכו ערים יהודיות לאופציית מגורים עבור צעירים ערבים? ומה המשמעות של הכרזת בית משפט השלום בקריות שלפיה כרמיאל היא "עיר יהודית שנועדה לבסס את ההתיישבות היהודית בגליל" ושיש לשים לב לא "לשנות את המאזן הדמוגרפי ולפגוע בצביונה"?
צעירים ערבים רבים היו רוצים להישאר לגור ליד המשפחה, בקרבה למוסדות חינוך בשפתם ולמערכות תמיכה חברתיות. אבל השינויים בשוק הנדל"ן, והכישלון של המדינה להתמודד עם מצוקת הדיור ביישובים הערביים, לא מאפשרים את זה.
שוק הדיור בישראל לא תמיד הוכתב על ידי אינטרסים כלכליים ונדל"ניים בלבד. בשנותיה הראשונות של המדינה הוא התבסס על קליטת עלייה והשתלטות יהודית על קרקעות. מדיניות הדיור הייתה חברתית, אבל ליהודים בלבד.
החשש מכניסתם של אזרחים ערבים ליישובים יהודיים לא נוצר יש מאין: ההצהרות של נבחרי ציבור מלבים את אלו הפועלים לשמר את משטר ההפרדה באמצעים משפטיים ותכנוניים
את תוצאות תהליך "ההסחרה" של קורת הגג וייעודו לתושבים יהודים רואים היום. חלום רכישת הדירה מתרחק מכל תושבי ישראל כתוצאה ממדיניות נאו-ליברלית, אבל עבור האזרחים הפלסטינים הוא לחלוטין בלתי אפשרי למימוש. המדינה הפקיעה את הקרקעות הפרטיות שלהם והנהיגה מדיניות תכנונית מגבילה שנועדה לתחום את היישובים הערביים ולנתק את הרצף הגיאוגרפי ביניהם. וכך נאלצו משקי הבית הערביים להתחרות ביניהם על שארית הקרקע הפרטית שנותרה ושמחירה רק עולה. הדבר נכון שבעתיים עבור 50% מהאזרחים הערביים החיים מתחת לקו העוני.
המרדף אחרי בית הפך עבור צעירים ערבים נטולי קרקע משפחתית למשימה בלתי אפשרית. בסתירה לעקרונות התכנון בישראל, ובניגוד למה שקרה ביישובים היהודיים, לא התבצע תהליך של הרחבת גבולות השיפוט כדי לענות על צורכי התושבים, ולא פותחה תשתית ראויה.
ומה יעשו הזוגות הצעירים? שילוב של גורמים כלכליים ופוליטיים מאלצים רבים מהם לחפש חלופות דיור בהישג יד בערים יהודיות ומעורבות. תופעה זו, שממדיה גדלים והולכים, נתקלת בהתנגדות חריפה מצד חלק מהתושבים היהודים והפוליטיקאים המקומיים המוחים נגד כניסת אזרחים ערבים ליישובים שלהם, ותומכים בשימור משטר ההפרדה שהתפתח עד היום - כפי שראינו בנוף הגליל, בעפולה, בכפר ורדים, בלוד, בכרמיאל ובמקומות נוספים. שימור ההפרדה נעשה לצד התנגדות לכל סממן של ערביות במרחב הציבורי, ואפליה משוועת בשירותים העירוניים הבסיסיים כגון חינוך ורווחה.
יולי האחרון: ח"כ רדיר מריח על חוק הלאום
(צילום: ערוץ הכנסת)
החשש של "מחנה ההפרדה" מכניסתם של אזרחים ערבים ליישובים לא נוצר יש מאין: ההצהרות של נבחרי ציבור מלבים את אלו הפועלים לשמר את משטר ההפרדה, באמצעים משפטיים ותכנוניים, כדי לעצב את הגאוגרפיה והדמוגרפיה לטובת "הרוב היהודי". דו"ח התכנון של משרד השיכון לגבי היישוב חריש (כפי שנחשף ב"הארץ") שבו הזהירו מפני "מגמה של שינוי דמוגרפי" בוואדי ערה, הוא דוגמה לכך.
הגיון ההפרדה וההשתלטות על הקרקע עדיין מלווה את החלטות התכנון במדינה. אבל היום לצעדים אלו יש הצדקה ברמה החוקתית בדמות חוק הלאום, שעליו התבסס בית המשפט בקריות כדי למנוע מנערים ערבים מכרמיאל עזרה בגישה לחינוך בשפתם. לצד זה, הם מקבלים לגיטימציה ציבורית על ידי שתיקת הציבור ועצימת עיניים של התקשורת.
אמא שלי, שעובדת בכרמיאל, יודעת שאת אדמות משפחתה לא היא תקבל חזרה. היא רוצה שאחזור לגור לצידה בכפר, אבל אני אמשיך לדרוש את זכותי לעיר וזכויותיי בעיר. מדינת ישראל בנתה יותר מ-700 יישובים עד היום, אף לא אחד מתוכם יישוב ערבי (למעט כמה בנגב שאליהם עברו תושבים בדואים מכפרים לא מוכרים). וכך, יחד עם רבים כמוני, אמשיך לחפש אחרי עיר שתקלוט אותנו, עד שיום אחד נבנה אחת שנגור בה יחד.
- עו"ד אמל עוראבי הוא מתכנן ערים בעמותת "סיכוי", המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
