לבד בבית, שבתות וחגים: כחצי שנה לאחר שהם בילו את ליל הסדר בגפם, האוכלוסייה המבוגרת בישראל שוב עומדת בפני חג קודר שאותו הם יעברו סביב שולחן ריק. עבור מבוגרים וחולים רבים המוגדרים בקבוצות סיכון, הסגר השני שייכנס לתוקף היום (שישי) בשעה 14:00 אולי יסייע להם לשמור על הבריאות, אך את הבדידות - הוא רק יחריף.
"נגיף הקורונה השפיע לרעה על החיים שלי", סיפר בעצב פנחס גולן, ניצול שואה בן 86. "עד שהקורונה התחילה היה לי טוב, הייתי עם חברים וחברות, היינו חבורה מגובשת. יצאנו לבלות, לרקוד. בחודשים האחרונים הכול נגמר ואני לבד. כל החברים התפזרו, כל אחד לביתו. גם אם אנחנו מצליחים להיפגש פעם בשבועיים או שלושה, זה לא מספיק".
תחושת הבדידות שגולן חש מציפה בו זיכרונות כואבים מהעבר. "ניצלתי ממחנה ההשמדה אושוויץ, אבל איבדתי את ההורים שלי. הגעתי לישראל בגיל 13, יתום ובלי אף אחד".
על שהוא חווה בחג הפסח גולן סיפר: "ציינתי את החג לבד בבית והיה לי עצוב מאוד. בזכות העמותה לעזרה מיידית לניצולי שואה הייתה לי ארוחת חג, אבל ישבתי ליד השולחן לבד. גם בראש השנה אהיה לבד. אני מאשים לחלוטין את הניהול השלטוני, ואם יקרה לי משהו - רק הם יהיו אשמים. כמה זמן אני יכול לשבת מול הטלוויזיה? חסרה לי אינטראקציה עם אנשים, יחסים", הוא אמר בכאב.
"בחג הפסח הייתי לבד, כולנו מרגישים בודדים", אמרה סימה ינובסקי, ניצולת שואה בת 83. "עברנו הרבה בחיים, אבל להיות לבד בבית בגיל שלנו, כשהמחשבות כבר לא כל כך טובות, זה קשה".
סימה עלתה לישראל מאוקראינה בשנת 1995. בעלה נפטר לפני 12 שנים וילדיה אינם חיים בארץ. "בסגר הייתי מאוד בודדה. יש לי מטפלת אבל היא מגיעה למעט שעות. כשעליתי לארץ הייתה לי משפחה, בעל ובעלי חיים. הילדים שלי נסעו מזמן לגרמניה, והם גרים שם. הייתה לי אפשרות לעבור לשם גם, אבל אני זוכרת את השפה שלהם מהמלחמה ולא הייתי מסוגלת. כל המשפחה שלי נהרגה במלחמה", היא שיתפה.
סימי בן-סימון, בת 71 מנתניה, סיפרה על תחושות דומות: "בשנה שעברה בראש השנה שמחנו ביחד, אכלנו ושרנו. השכנים באו לשאול אם כל הריחות האלה של האוכל מגיעים מהבית שלי, היה אור בבית. השנה זה לא יקרה. אשב לאכול לבד. אני מרגישה שהפסיקו לי את החיים, הבדידות הזו היא מוות", היא הוסיפה. "אשים מפה על השולחן ואהיה לבד. אני כועסת מאוד על מקבלי ההחלטות, איך יכול להיות שזה מה שקורה בארץ?".