שלושה שבועות לתוך הסגר, ובין ה"זומים" של העבודה והלימודים, מטלות הבית והלחץ הכלכלי, הבריאותי והנפשי כמעט לא נשאר מקום לנשום. כשיש שני הורים בבית עוד יש מקום לתמרון וחלוקה בנטל, אבל כשמדובר במשפחות חד-הוריות הנטל נופל על הורה אחד שצריך לפרנס בית במקביל להיותו הורה במשרה מלאה.
"זה בלתי נסבל לעבוד ולנהל בית לבד בתנאים של סגר", אומרת יעלי אבנרי, עורכת תוכניות טלוויזיה ואמא של אביגיל (5). "הסיטואציה הזו שאין מסגרות משמעותה שאני 24/7 עם הילדה - ארוחות, משחקים, הפעלות, לימודים - ובמקביל גם צריכה לעבוד. כשהיה לי יום צילום לא הייתה לי ברירה אלא להפר את ההנחיות. לקחתי את אביגיל יום קודם לבת דודה שלי, וחזרתי לקחת אותה בצהריים. היום הייתה לי פגישה שהייתי חייבת להגיע אליה אז השארתי אותה אצל השכנים. אני יודעת שזה אסור, אבל איך אני אמורה לעבוד? אין לי הורים שיכולים לתת לי כסף, ולמזלי עדיין יש לי עבודה, אחרת לא אוכל לשלם את שכר הדירה או לקנות בסופר. האימהות היחידנית באמת בסיטואציה מאוד קיצונית פה".
קרן גוריון, אמא של תמר (8) ואלה (5) היא מרכזת מיחזור בכירה במשרד להגנת הסביבה ואמנית. "אני עובדת מהבית כששתי הבנות איתי ושתיהן בלמידה מרחוק", היא מספרת. "הן לא עצמאיות עם המחשב ואני צריכה להיות איתן ברוב המשימות. יש ימים שאני מסיימת לעבוד בשתיים בלילה כי כל היום לא הצלחתי לעבוד כמו שצריך, בין כל הארוחות, הכביסות, הקניות, הניקיונות והסידורים. אין לי עזרה כלכלית, אין לי הורים שיתמכו. זו תחושה קשה שאני לא יכולה לספק לבנות שלי צרכים בסיסיים. אם היה צפי למתי זה הולך להשתנות, זה היה נותן לנו קצת כוח. אני מרגישה שאף אחד לא מסתכל על האמהות היחידניות שאין להן אופציה לקחת את הילדים למישהו כדי שיוכלו לנשום".
"אני עובדת חיונית שאמורה להמשיך לעבוד גם במהלך הסגר", אומרת נטע אילן, מורה לחינוך מיוחד ואמא של יאיר (6 וחצי) ומעיין (שנה). "הבטיחו מסגרות לצוותים של החינוך המיוחד, אבל זה לא קרה. המנהלת באה לקראתי ואפשרה לי לעבוד מהבית עד סוכות, אבל מה יקרה אחרי? אני צריכה להעביר שיעורים בזום כששני הילדים שלי בבית, אחד מהם בן פחות משנה. אני מעבירה את השיעור איתו על הידיים, מגביהה את המחשב כדי שלא יראו שאני מניקה תוך כדי. אני במצב של הישרדות, מותשת פיזית ונפשית. אני בכלל לא פנויה לחשוב על השיקול הבריאותי כשאני מנסה להנדס פתרונות".
