ב־1970, שבע שנים לפני "המהפך" שבו מנחם בגין נבחר לראשונה לראשות הממשלה, הצטרפתי לתנועת החרות, שהפכה אחר כך לליכוד. על פנקס החבר שלי היה חתום: מנחם בגין. הייתי הצעירה בקבוצה קטנה אך נחושה של סטודנטים שכבשה את השלטון באגודות הסטודנטים מתוך האופוזיציה. עבדנו קשה. היינו חדורי להט אידיאולוגי, שיננו את תורתו של זאב ז'בוטינסקי, את נאומיו, ספריו, שיריו ותרגומיו. מצודת זאב, הבניין בן 14 הקומות ברחוב המלך ג'ורג' בתל־אביב, היה ביתי השני.
בה בעת, הפגנתי עם חברים רבים נגד תוכנית רוג'רס, נגד ממשלות השמאל, הרציתי בבתי ספר ברחבי הארץ, עלינו לסייע להתנחלויות שקמו בניגוד לעמדת הממשלה, ובבחירות 1977 כיהנתי כיו"ר מטה הדור הצעיר של הליכוד, וביצענו שורת פעולות ומבצעים יצירתיים בכל רחבי הארץ עם עשרות־אלפי פעילים שגייסנו. ניצחנו.
קשה לשחזר את ליל הניצחון ההוא של המהפך. את האושר, הדמעות. זה היה בלתי נתפס, כמו חלום שהתגשם. מפא"י והפנקס האדום שלטו במדינה מ־1948, והנה זה קרה. הייתי שם באולם ב"מצודה", לפנות בוקר, כשבגין ירד אליו ומיד לאחר דברי התודה שלו אמר: "אני מבקש להודיע בפני ישיבת הנהלת הליכוד אשר תתקיים בעוד מספר שעות, כי אציע שהנהלת הליכוד תפנה לכל המפלגות הציוניות והנאמנות למדינת ישראל בהצעה להקים ממשלת ליכוד לאומי".
כך, ברור, מיד. באותה נשימה הושיט יד לשלום גם למנהיגי המרים שבאויבינו. ולמרות שהליכוד קיבל 43 מנדטים והמערך (מפלגת העבודה) רק 32, בגין לא חיפש דרך להקים ממשלה צרה. על פי תוצאות הבחירות זה היה אפשרי. אולם לא זו הייתה דרכו, לא אלה היו ערכיו.
1 צפייה בגלריה
לבנת בכנסת. מאז 2015 התנועה המפוארת שהייתה פעם הלכה לאיבוד בהנהגתו של נתניהו
(צילום: עידו ארז)
ב־1992 נבחרתי לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. ארבע שנים קודם לכן חזר בנימין נתניהו מהאו"ם, שם מילא בהצלחה מסחררת את תפקיד שגריר ישראל, לו מינה אותו משה ארנס. רק כשחזר הצטרף לליכוד. הכרתי אותו כשהיה באו"ם, וכשהיה סגן שר חוץ מצליח. היה בינינו קשר מצוין. לקראת בחירות 1996, אחרי רצח יצחק רבין, כשמחנה הימין היה מוכה ומותקף, ביקש ממני נתניהו לעמוד בראש מטה ההסברה של הליכוד.
עבדנו סביב השעון. נתניהו ואני הגענו מאותה השקפת עולם, מאותו "בית", מצאנו שפה משותפת. הוא מינה אותי לכהן כשרת התקשורת בממשלתו. ואז? הגענו ללא מעט חילוקי דעות והתנגשויות אידיאולוגיות. על הסכם חברון, על הסכם "וואי". בני בגין פרש, אבל אני נשארתי כי האמנתי שמוטב נתניהו ראש ממשלה מאשר פרס.
פעם היה לשרים עמוד שדרה. איפה הם היום? נעלמו. נאלמו. מסדר השתקנים. קשה לראות את התמונה הזאת, כמו התמונה ההיא בבית המשפט כשהשרים וחברי הכנסת מאחוריו, חסומי פה.
הייתה לי, אפוא, ביקורת כבר אז, אבל מאז 2015 התנועה המפוארת שהייתה פעם הלכה לאיבוד בהנהגתו של נתניהו. בבוקר הבחירות ב־9 באפריל 2019 כתבתי מאמר תחת הכותרת "עדיין מחל". חמישה שבועות לאחר מכן כבר נאלצתי לכתוב: "הצבעתי מחל, לא הצבעתי בעד חיסול שומרי הסף".
כשנתניהו ניסה לחוקק חוקי חסינות, פסקת התגברות מורחבת, ועוד שורת חוקים שמחסלים את שומרי הסף וכל שריד של ממלכתיות, הכול מסיבות אישיות; כשהוא וסביבתו תוקפים את היועץ המשפטי לממשלה שהוא עצמו דאג למנות, את הפרקליטות, את המשטרה, ועכשיו את בית המשפט; כשהוא מטיף, בצדק, נגד חבירה ולו גם אד־הוק, לנציגי הרשימה המשותפת, אך בעצמו נשען על קולותיהם לצורך הקדמת הבחירות ובחירת מבקר המדינה, וכשמנסור עבאס נציג התנועה האיסלאמית הופך לפרסונה גראטה אצלו; כשאת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי עליהם גדל החליפו שלושת הכ"פים ‑ כוח, כבוד וכסף ‑ של מי שקירב אליו, יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, והוא החריש; כשהשאיר מדינה בלי תקציב מאושר; כשכל מי שלא משתחווה אפיים ארצה הוא שמאלן או סמולן, בחסות הציוצים המסיתים של יורש העצר; כשרק החנופה עובדת; כשכל אלה קרו - כתבתי, ביקרתי.
כן, ביבי, יש לך הישגים רבים. החיסונים, כבר אמרנו? זה הישג גדול באמת. ההסכמים המדיניים עם האמירויות. כל הכבוד. היו לך הישגים גם בעבר, בעיקר כשר אוצר. אבל עוד לא אמרתי מילה על הבלגן, הכאוס, הניהול הכושל של משבר הקורונה. אפשר היה אחרת. אם לא הייתה אכיפה סלקטיבית, אם הייתם סוגרים את נתב"ג בזמן ולא נותנים להיכנס למי שבאו מניו־יורק, מאוקראינה ומדובאי, שהכניסו לכאן עוד חולים ובעיקר את המוטציה הבריטית.
אבל עכשיו הגיע השיא. ההחלטה לחתום על הסכם עודפים עם הכהניסט וההומופוב איתמר בן־גביר, שבסלון ביתו הייתה תלויה תמונתו של הרוצח ברוך גולדשטיין, ולהכניס אותו לקואליציה שלך. אלוהים אדירים, אין גבול? כשיצחק שמיר היה ראש ממשלה הוא נהג לצאת מאולם המליאה כשמאיר כהנא היה נואם במליאה. ועכשיו? חניכו ויורשו הוא חלק מאיתנו?
ז'בוטינסקי, אתה אמור להכיר, לא קידש מסגרות. הוא קידש רעיונות, ואם היה צריך, ניתץ מסגרות. הוא פרש מההסתדרות הציונית ויצר את ההסתדרות הציונית החדשה, הוא ניסה לשבור את ההסתדרות הכללית על ידי הקמת הסתדרות העובדים הלאומית. הוא פרש מ"ההגנה" והקים את האצ"ל. וכך כתב במאמרו "מסגרת וקדושתה": "אין (במסגרת) כל קדושה ומצוות אל תיגע".
הליכוד אינו עוד הבית שהיה לי כחמישים שנה, ואין במסגרת כל קדושה. הליכוד הפך לכת של ביביסטים. החוט האחרון המקשר שנותר לי בלב לתנועה המפוארת הזו - נותק. זה יום עצוב לי. זה שיר פרידה.
