ביום רביעי הקרוב יושבע ג'וזף רובינט ביידן לנשיא ארה"ב. הוא חלם להיות הנשיא שיאחד את האומה, שירפא את פצעיה אחרי השנים הרעילות של דונלד טראמפ וייהנה ממעמד של אבי האומה. הרעיון הזה התנפץ כאשר המון מוסת הסתער על גבעת הקפיטול וחילל את הדמוקרטיה האמריקאית. ביידן יתחיל את כהונתו בבריכה חומצתית של שנאה תהומית. השנאה של נאמני טראמפ, שרק נסוגו זמנית ועוד יתארגנו מחדש סביב הקונספירציה המסוכנת של "גניבת הבחירות", והשנאה של דמוקרטים, וגם רפובליקנים רבים, שמרגישים שטראמפ ותומכיו נדרו נדר להחריב את הרפובליקה.
המפלגה הדמוקרטית לא רוצה "אחדות" או "פיוס לאומי", היא רוצה נקמה. רוברט רייך, דמוקרט משפיע ומי שהיה שר בממשל קלינטון, הקביל זאת למדיניות הפייסנות כלפי היטלר. הדמוקרטים לא ממוקדים כעת בחגיגות ההשבעה הצפויות, ואפילו לא באירוע היסטורי ונדיר יחסית – שליטה מוחלטת שלהם בבית הנבחרים ובסנאט, יחד עם הבית הלבן, עניין שמאפשר להם להעביר כל חקיקה שירצו בה. בשלב הראשון, הם רצו היטהרות. עיקור של הטראמפיזם מאמריקה. הם רצו את הכותרת – הנשיא היחיד בהיסטוריה שהודח פעמיים בבית הנבחרים.
רוח האלימות עדיין באוויר. בימים האחרונים שוגרו יחידות של המשמר הלאומי אל תוך בניין הקונגרס, ותמונות נפוצו של חיילים ישנים במסדרונותיו. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קרה מאז מלחמת האזרחים. ראשי המטות של הצבא האמריקאי הודיעו שביידן יושבע כנשיא וכמו כל קודמיו יהיה מפקד הכוחות המזוינים. זו הודעה מעוררת ביטחון, וגם משפילה. מעוררת ביטחון, כי הם גינו את הפריצה לקונגרס והבהירו את נאמנות הכוח הצבאי של המעצמה החזקה בעולם. משפילה משום שזו הפעם הראשונה שהצבא האמריקאי נאלץ לומר את המובן מאליו: שהוא עומד מאחורי החוקה. אנדולו, סוכנות הידיעות של טורקיה – מדינה שיודעת דבר או שניים על מעורבות הצבא בעסקי הממשלה – ניסחה כותרת ללא אירוניה. "ראשי הצבא האמריקאי אישררו את ביידן כמפקד העליון". אלה הם ימיה של אמריקה בזמן האחרון: בעולם מדווחים שנשיאה הנבחר קיבל את תמיכת הצבא, כאילו ארה"ב הייתה איזו רפובליקת בננות שבה כולם ממתינים למוצא פיהם של חבורת גנרלים.
המועדון של וושינגטון / בהתחשב במצב, זה מובן. לפני עשרה ימים ניסה המון זועם לבצע לינץ' מבולבל בדמוקרטיה האמריקאית, ולהשמיד בכך את ההרגל המקודש ביותר של הרפובליקה: נשיאים מסיימים את תפקידם, ללא אלימות, ומוחלפים באחרים. בזמן שחלף, אמריקה שיחזרה בכפייתיות את הטראומה. ההסתערות. שבירת החלונות. הפינוי הבהול של חברי בית הנבחרים והסנאטורים לחדרים מאובטחים. מוט הדגל שמשמש לחבטה חוזרת ונשנית בגופו של שוטר המוטל בכניסה. היריות בתוך בניין הקפיטול. הצלת תיבות העץ ובהן ספירת האלקטורים, הספירה שנחשבה מזויפת בעיני הפורצים. הביזה, הרגליים על שולחנה של ננסי פלוסי, החולצות האנטישמיות.
אמריקה גוהרת עכשיו מעל הפצע שנפער בה, מנסה להבין מה כל זה אומר. לכאורה, עכשיו הכל בסדר: הנשיא ספג תבוסה אחרי תבוסה, הודיע רשמית שיעזוב את הבית הלבן לפני מועד השבעת ביידן, קולו הושתק ברשתות החברתיות, משפט ההדחה שלו יצא לדרך ורוב האמריקאים תומכים בכך, נאמניו לשעבר נוטשים את ממשלו ותאגידי ענק מסרבים לתרום כסף לחברי קונגרס שתמכו בתיאוריות הקונספירציה שקידם. אך הפצע הזה יותר גדול אפילו מהאגו הצרוב של טראמפ.
המדינה האמריקאית מוחזקת בידי האליטות שלה. אלה הם פוליטיקאים ותיקים, בוגרי ליגת הקיסוס, בכירי הצבא, בכירי תאגידים וטייקונים. בשנים האחרונות, הרפובליקנים במועדון הזה נכנעו לטראמפיזם בשל הפופולריות הכובשת שלו; הם הפכו להיות אסקופה נדרסת של נשיא חסר גבולות. שערי המפלגה נפרצו, וחברי קונגרס וסנאט שהם טראמפיסטים – ולא שמרנים – הפכו לדמויות דומיננטיות יותר. למרבה מזלה של אמריקה, הטראמפיסטים בסנאט ובבית הנבחרים לא הספיקו לסלק את המשמר הישן של הרפובליקנים. המפלגה עדיין נשלטת בידי לינדזי גרהאם ודומיו; הם אמנם שיתפו פעולה בהתלהבות עם טראמפ בשנים האחרונות, אבל לא לגמרי בגדו במועדון שהוא וושינגטון וידעו לסובב לנשיא את גבם.
מה שמשותף לחברים במועדון הזה הוא הבנה בלתי מילולית שהחברה האמריקאית היא לבה מבעבעת, רווית פערים וטינה. סקר רויטרס אחרי הבחירות הראה כי 68 אחוז מהרפובליקנים חושבים שהבחירות היו הונאה. לפי סקר שפורסם השבוע, 57 אחוז מהרפובליקנים רוצים שטראמפ ירוץ לנשיאות ב-2024. אחד מכל שישה אמריקאים מאמין כי אליטות שעובדות את השטן וסוחרות בילדים למטרות מין שולטות בפוליטיקה ובתקשורת של מדינתם. חוסר הביטחון התרבותי והכלכלי שלובים: ארבעה מכל עשרה אמריקאים לא מחזיקים מספיק כסף בחשבון הבנק שלהם, או בחסכונותיהם, כדי לשלם 400 דולר במקרה חירום.
ההסתערות על הקפיטול בשבוע שעבר
(צילום: רויטרס)
פגשתי את האנשים האלה לפני פחות משנה, בעצרת גדולה של אחת מתיאוריות הקונספירציה הפופולריות, קיו-אנון, בטמפה פלורידה. על הבמה, גבר עם כרס ודגל מהוה ניסה להלהיב את הקהל בסיפורים קודרים על קנוניות המוסד – כן כן, המוסד שלנו – נגד הציבור האמריקאי. אמריקאי צעיר הסביר לי שנתניהו הוא לא יהודי אמיתי, בעצם שכולנו יהודים מזויפים. אחר דיבר על תיאוריית כדור הארץ השטוח וביקש שאעקוב אחריו בפייסבוק. הם היו שוליים, בהחלט, אבל השוליים באמריקה הולכים ומתרחבים כל הזמן. בסוף הם פורצים לאולם הסנאט וגונבים את הפודיום של יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי.
פלוסי ציטטה השבוע את שירו של אהוד מנור, אין לי ארץ אחרת, וקראה לחבריה הרפובליקנים לפקוח את עיניהם אל מול ארצם הבוערת. בעצם, הממסד האמריקאי צריך לצטט שיר אחר של מנור, את בלדה לשוטר: "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן / איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו". העולם שהממסד האמריקאי בנה מתפורר, והוא מביט באימה בלבה המבעבעת מתחתיו. אם הלבה תתפרץ, הכל יכול להישרף במהירות.
להחזיר את ההרתעה / בכל נשיאותו, טראמפ שיחק משחק מסוכן עם הכוחות האפלים ביותר של אמריקה; לקראת סוף כהונתו, הוא החליט לתת ללבה האדומה לזרום אל הקפיטול במין פוטש של עידן הטוויטר, נטול תוכנית ותוכן לבד מזעם. למראה התמונות האלה, המדינה האמריקאית הייתה חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה, את השליטה.
זה הרקע להודעת ראשי הצבא, וזה לא הסוף. באמצע השבוע ערך ראש משרד האף-בי-איי בוושינגטון מסיבת עיתונאים. הוא דיבר בחיתוך הדיבור האמריקאי, הישן, זה שלא עושה חוכמות; זה שמקפיא את דמם של ישראלים כאשר הם עומדים בתור לקצין ההגירה בכניסה לארה"ב. "בואו נהיה ברורים", אמר, "הברוטליות שהעם האמריקאי ראה ב-6 בינואר לא תעבור בשתיקה. לא נותיר שום אבן בלתי הפוכה בחקירה הזאת... לאף-בי-איי יש זיכרון ארוך". ואז הוא פנה לפורצים לקפיטול. "גם אם עזבתם את וושינגטון די-סי, סוכנים של משרדי השטח שלנו ידפקו על הדלתות שלכם אם נגלה שהייתם מעורבים בפעילות הפלילית בקפיטול". הוא הציע לפורעים להסגיר את עצמם. זו לא הייתה באמת הצעה.
שניים נגד איחוד
נתניהו מנסה לשאוב מנדטים מהציבור הערבי (כי אין לו ממקום אחר), סער ובנט שוללים מיזוג ביניהם (כי "מה זה ייתן?"), ובשמאל התחילו לרדת מהעץ (בעצם מהפטוניה)
נתניהו ביצע השבוע מהלך פוליטי יוצא דופן לעבר הציבור הערבי, אותו ציבור שהוא הסית נגדו בעקביות בעשור האחרון. זו רק ההתחלה. מי שחושב שראש הממשלה יסתפק בהצהרות בנצרת, לא מבין את מהות המשבר שנתניהו מנסה לפתור. הנה הוא: אין לו מהיכן לשאוב עוד מנדטים. על מגזר הציבור הדתי-לאומי מתמודדים נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ', בנפרד. הימין הליברלי שמתעב אותו מצביע לגדעון סער. כל דבר שמאלה מסער אוהד את ביבי כמו מפגיני בלפור, בערך. בכל הסקרים, בעוד נתניהו זוכה לפער דו-ספרתי מכל מתחריו, הוא מפסיד בקרב הקואליציוני. הוא מפסיד את ראשות הממשלה.
לכן נתניהו לא יסתפק בהצהרות ובחיבוקים; הוא ינסה לשכנע את הבוחרים הערבים באמצעות מינויים, תוכניות מעשיות, הפניית תקציבים. המהלך שלו הוא הדהוד יוצא דופן למסקנות הבחירות בארה"ב ב-2020. טראמפ אמנם הפסיד, אבל התברר בהן שהתחזק מאוד בקבוצות מיעוטים – מגברים שחורים ועד נשים היספניות. הוא שיפר את מצבו באורח מדהים באותן קבוצות שהואשם בגזענות כלפיהן. כנראה מישהו בצד של נתניהו למד את המסקנות מקמפיין טראמפ: פנייה ישירה אל המיעוטים יכולה להניב דיבידנדים מהירים. כדי להציל את ראשות הממשלה, נתניהו זקוק לכל מנדט.
במערכת הפוליטית כבר התגבשה תפיסת המציאות של הבחירות האלה: נתניהו והליכוד גדולים, ומאחוריהם כמה מפלגות בינוניות וקטנות. גוש "רק לא ביבי" – הצרוב והמוכה מחוויית כחול לבן – לא יתנקז אל כתובת אחת בלעדית. חסל סדר משיחים ותקוות לבנות גדולות. לנתניהו אלה חדשות מצוינות, וגם רעילות. מצד אחד, הוא בפער ענק ועקבי מכל יריביו בסקרים. מצד שני, למפלגות שנשבעו לא לשבת איתו יש 61 ויותר נגדו, וגם זה עקבי.
אם נתניהו חשב שהצליח סוף-סוף להתגבר על הנזק האדיר שנגרם לו מכך שליברמן הצטרף לגוש שרוצה להחליפו, בא גדעון סער וחולל את המפץ שלו. סער אמנם נחלש מעט בסקרים, אבל שומר על קצב עקבי של מצטרפים איכותיים – השבוע יו"ר מועצת יש"ע והקונסול בניו-יורק לשעבר דני דיין – שמשמרים תחושה של מומנטום. בניגוד לכמעט כל מפלגה אחרת, הוא נותן תחושה של נבחרת גדלה.
יש פה שלוש דמויות עם מצב מורכב ומסוכן. סער מבין היטב שעם ליהוקי ימין, אחד אחרי השני, הוא עשוי לאבד חלק מקולות מאוכזבי כחול לבן ולהיחלש במספר המנדטים הכולל. זו לא הנקודה: כדי לנצח את נתניהו, מה שחשוב הוא שסער ישמר את קולות הימין, את אלה שהעביר איתו. הבהירות של סער – הוא בא להחליף את נתניהו – היא יתרון, משום שהוא מוצב מיד כאלטרנטיבה לראש הממשלה. החיסרון, כמובן, הוא תקרת זכוכית אצל מצביעי ימין.
זה החיסרון שבנט ניסה לנצל השבוע כשתקף את סער. יאיר לפיד אמר פעם לבנט שהוא מגרש החניה הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המנדטים חונים אצלו ואז ממשיכים לנסוע למקום אחר. אחרי שנהנה מלמעלה מ-20 מנדטים ונחתך כמעט במחצית, בנט החל השבוע באקט מורכב של מיצוב מחדש: הוא תקף בחריפות יוצאת דופן את מה שהגדיר ה"קיצוניות" של סמוטריץ' – שפרש בעידודו הפעיל של נתניהו – אבל גם את סער. בניגוד ללפיד ולסער, שעמדתם על נתניהו צלולה כבדולח, בנט לא שולל שותפות עם נתניהו. הקמפיין שלו יעסוק באכפתיות ובביצועיות, אבל המסר לנתניהו, לסער וללפיד ברור: מי שרוצה הכרעה וממשלה חייב לבוא לממליך המלכים בנט. אם נתניהו מינה אותי לשר ביטחון עם כמה מנדטים ספורים, אומר בנט לאנשיו, רק תנחשו מה ייתן לי אם נשיג מספר דו-ספרתי של מנדטים. על זה אמר סער השבוע שבנט רוצה "גם תלתלים וגם קרחת", גם להיות אלטרנטיבה לשלטון וגם לנהל מו"מ עם נתניהו.
בכל מקרה, סער ובנט שניהם לא רואים טעם בריצה משותפת מול הליכוד. "מה זה ייתן לנו?" שואל בנט את אנשיו, "הרי אנחנו נאבקים מול נתניהו על חמישה-שישה מנדטים בימין. ברגע שאנחנו יחד עם ההצהרה של פסילת נתניהו, המאבק הזה נגמר". הניתוח של סער דומה. בנט יפסיד את אוהדיו של נתניהו, סער יאבד את מתנגדיו הנחרצים. המסקנה של כל אחד מהם בנפרד – למיזוג אין טעם.
ובעוד האיחוד בימין הוא אפשרי אבל לא רציונלי, הבעיה במרכז-שמאל היא בדיוק הפוכה: האיחוד הוא רציונלי אבל לא אפשרי. מלחמת הכל בכל של מפלגות כחול לבן, יעלון, שלח, זליכה, העבודה, הישראלים ורון חולדאי נובעת מההתרסקות של כחול לבן והחלום של מפלגת שלטון גדולה במרכז-שמאל. בתוך המציאות הזו, יש רק מפלגה אחת שאמורה לגדול – יש עתיד. הסיבה פשוטה: אין מרכז כובד אחר משמאל לליכוד ולסער. במרכז-שמאל הציוני, כל מי שאיננו לפיד מרגיש תחושת מחנק מסוימת מאחוז החסימה. במצב כזה, אין ספק שאיחודים יתחילו להתרחש בפברואר, לקראת סגירת הרשימות. עד אליהם, כל הצדדים מנהלים קרבות ליהוק שתכליתם הבלעדית היא לשפר עמדות לקראת גמר המיזוג הגדול. אפשר היה לומר שרבים ממנהיגי המפלגות האלה מתחילים לחשוב על לרדת מהעץ, אבל בהתחשב במצב המחנה בסקרים, הם כנראה יורדים מאיזה שיח, אולי עציץ פטוניה נבול.
כל מה שחולה פה
ישראל מוציאה מאות מיליונים בחודש על בדיקות, אבל נתונים חדשים של פיקוד העורף חושפים את לב הבעיה: חוסר המשילות בציבור החרדי, חוסר האכיפה בציבור הערבי, והזלזול אצל כל השאר
בזמן שהפוליטיקאים דשדשו השבוע בשלולית הבחירות, הגל השלישי של התחלואה שטף את ישראל, תנופת החיסונים הואטה משמעותית והתמותה זינקה. ישראל שברה שיא של בדיקות קורונה: 127 אלף באחד מימי השבוע. היא ודנמרק הן שיאניות הבדיקות לנפש בעולם. הקלות שבה אדם יכול להיבדק, ללא הפניית רופא, היא יוצאת דופן בעולם. הקרדיט מגיע לנפתלי בנט כשר ביטחון; הוא החליט לפתוח את השוק למעבדות פרטיות. כמה זה עולה? הנתונים מעולם לא פורסמו רשמית, אבל ההערכה הזהירה של גורמים שמעורים בעניין היא בין 150 ל-250 שקל לכל בדיקה בממוצע (זה משתנה בין מעבדות פרטיות לאלה של קופות החולים). ובמילים אחרות – יותר מ-20 מיליון שקל ליום, חצי מיליארד שקל לחודש. לפחות.
נדב איל על תיעדוף החיסונים
הבדיקות הן כלי. הן אמורות היו לעשות שני דברים: לאתר חולים, ולקטוע שרשראות הדבקה – חולים עתידיים. במובן מסוים הן יעילות מאוד. אדם שיודע שיש בדיקה והיא מהירה יחסית, מתנהג בזהירות עד הבדיקה. הוא מקבל תשובה (רובן עד 24 שעות) ונכנס לבידוד לפני שהדביק רבים אחרים. זה חיסכון משמעותי של תחלואה והפסדי עבודה למשק.
אבל במערכת הפוליטית השתררה בחודשיים האחרונים ההנחה שקטיעת השרשראות כשלה לגמרי. הישראלים משקרים לאנשי פיקוד העורף – מה שמכונה מפקדת אלון – ואינם מוסרים להם את מגעיהם. צה"ל, שהובא לאירוע כמושיע במשבר אזרחי, הוצג כבזבזן, לא מנוסה ולא יעיל. האחות הארצית של משרד הבריאות התפטרה בזעם, וצירפה מכתב של שני עמודים. היא האשימה שהמערך חלש, לא מקצועי ולא יעיל. צוות המומחים של קבינט הקורונה בראשות פרופ' רן בליצר תקף את פיקוד העורף בטענה לחוסר שקיפות, לחוסר יעילות של המערך ולכך שאין נתונים על מקומות ההדבקה. בצה"ל אמר גורם בכיר שהוא לא יודע "מי זה" הצוות בכלל.
בקיצור, צה"ל מצא את עצמו בעמדה יוצאת דופן: מותקף על חוסר יכולת טוטאלי לבצע.
השבוע, בשקט, נפגשו אלוף פיקוד העורף אורי גורדין וצוות המומחים של קבינט הקורונה. הנתונים שהוצגו היו, הודה אחד מחברי הצוות, מפתיעים ו"לא רעים בכלל", לדבריו. מתברר שנכון לדצמבר, בערך מחצית מהחולים שנתגלו, נשלחו לבדיקה על ידי אנשי המערך אחרי ששמם עלה בחקירת מגעים. הישראלים מדווחים בממוצע על עשרה מגעים ויותר. כשליש מהחולים הקשים הם אנשים שאותרו מוקדם ונבדקו לפני שמצבם הידרדר; זה אומר שמערך הקטיעה נוגע בלב התחלואה ממש. הוא חוסך לישראל כ-20 אחוז חולים; זה לא מעט.
אבל בנתונים היה חבוי תמצית הכישלון. לא של המערך לקטיעה, אלא של ישראל בכלל. אנשים מקבלים טלפון. נאמר להם שנחשפו לחולה, ושייכנסו לבידוד וילכו לבדיקה. כמה מהם עושים את זה, ואכן נבדקים? התשובה היא בסביבות מחצית. זה נתון מדהים ומדכדך. מי שנאמר לו להיכנס לבידוד ולא הולך לבדיקה, כנראה בכלל לא נכנס לבידוד. ישראל מפעילה מערך יקר ועושה מאה אלף בדיקות ביום, אבל בסוף חצי מהישראלים ינפנפו את שיחת הטלפון. ורבים מהם ידביקו. זה עוד לא הכל. בבדיקה הוצגו ניתוחים של שרשראות הדבקה. הניתוחים נראים כמו שרטוטים הנדסיים מורכבים, סינפסות של תאי עצב. אחד מהם מובא כאן: חולה בזן הבריטי שהביא לתחלואה ומגעים של 173 בני אדם. תרשימים אחרים הציגו את הסיפור כולו. אירוע משפחתי בערערה, התפרצות ענקית בקריית הממשלה, במפעל המייצר מטבחים ובאולם תצוגת רכב. קהילת קרלין בטבריה, עם 140 מאומתים מתוך 900 בני אדם. סניף מקדונלד'ס בקריית-אונו, עם עובדת שהלכה לאירוע בר-מצווה משפחתי. כולם גן של שבילים מתפצלים של הדבקה.
ואיפה הישראלים נדבקים? בעיקר במשפחה הקרובה, אם יש שם חולה; באירוע משפחתי, אם מדובר בציבור הערבי; בבית הספר, אם מדובר בילדים. אבל הרבה מאוד – בעבודה. חללים סגורים, הרבה אנשים, נכונות לוותר או להקל במסכות, ארוחות צהריים משותפות. כל הפגמים של החברה הישראלית – חוסר המשילות של המדינה בציבור החרדי וחוסר האכיפה בציבור הערבי, תרבות הסמוך וה"יהיה בסדר" אצל כל השאר – הכל נחשף בתרשימים מדויקים שמתארים נדבק אחרי נדבק. מזל שיש חיסון, סיכם אחד המשתתפים, כי כרגע אנחנו מנסים לרוקן דלי לא בכפית – עם פינצטה. אנשים לא עושים מה שמבקשים מהם, סיכם משתתף אחר, הם עייפים.
