לא, זה לא דיפ סטייט, יאיר היקר. זה אולד סטייט. אבל התוצאה הסופית היא אותה תוצאה: הנשים והאנשים הזקנים שמרכזים מאמץ בחודשים האחרונים כדי להוציא את אבא שלך מן הבית ברחוב בלפור עומדים להצליח בקרוב במשימה שלקחו על עצמם.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
זאת לא תהיה "מהפכה". אלה יהיו חילופי שלטון מסודרים, כנהוג במדינה דמוקרטית. זה יקרה בבחירות הקרובות, או עוד קודם לכן, על ידי שינוי במאזן הגושים הפרלמנטריים בכנסת הנוכחית. אבל זה לא יקרה "סתם ככה". מי האנשים שעומדים מאחורי התהליכים הפוליטיים הגלויים האלה?
בשנים האחרונות כתבת רבות במדיה הדיגיטלית על ה"דיפ סטייט" הישראלית – קבוצה חשאית של אנשים מתוחכמים שפועלים עצמאית, מחוץ למנהיגות הפוליטית הנבחרת של מדינת ישראל, ומשתמשים בהשפעה המשותפת שלהם כדי להביא לסיום שלטונו של ראש הממשלה נתניהו. גם אבא עצמו העלה ועדיין מעלה מדי פעם רעיונות דומים.
לעניות דעתי, בתור מי שמכיר מבפנים את "תנועת המחאה", שניכם צודקים ולא צודקים. אתם צודקים - כי אכן קיימת קבוצה כזאת, וחברים בה אנשים נחושים ונבונים, שלא לומר מתוחכמים. ואתם צודקים כי הם אכן משתפים פעולה זה עם זה בדרכים שונות, רשמיות ולא רשמיות, כדי להביא לסיום שלטון נתניהו בהקדם האפשרי.
אתם לא צודקים - כי האנשים האלה לא יושבים בפרקליטות. הם גם לא במשטרה, או בצבא, או בבתי המשפט. הם לא מנהלים את ערוצי הטלוויזיה והדיגיטל, ולא תמצאו אותם במערכות העיתונים. אם כך, איפה הם עובדים?
אז זהו, שהם כבר לא עובדים. הם בפנסיה. הם זקנים. אבל בניגוד לדעה הרווחת, העובדה שהם בפנסיה לא הופכת אותם לפחות מסוכנים להמשך השלטון של אביך. אולי ההפך הוא הנכון: אפשר לומר שהאולד סטייט הישראלית עובדת היום שעות נוספות בלהפיל את נתניהו. והיא עושה את זה במחשבה תחילה, מכל הלב, ובהצלחה בלתי מבוטלת.
אני פוגש אותם לעתים קרובות בהפגנות, על הגשרים, בכיכרות ובצעדות. אחד מהם היה דרור סופר, אדריכל בן 82, אביה של מנכ"לית פייסבוק בישראל, עדי סופר-תאני. דרור נהרג השבוע בתאונת דרכים בזמן שהפגין בצומת בקרית אונו. הוא ירד לכביש ושילם בחייו. אותי זה לא מפתיע. רבים מאנשי האולד סטייט הישראלי הם חסרי פחד לחלוטין.
מאז תחילת גל המחאה האחרון נגד שלטון נתניהו נכתב רבות, ובזלזול מסוים, על העובדה שאחוז גבוה מן המפגינים נגדו הם זקנות וזקנים. מה לא אמרו עליהם, ואיך לא קראו להם? אמרו שהם "האליטות הישנות", "ישראל הראשונה", "מתנשאים", "סמולנים", "בוגדים" ו"אשכנזים". אבל כל התיוגים השגויים והמעוותים האלה מפספסים את העיקר – את מה שהכי חשוב והכי יוצא דופן בקבוצת האנשים הזאת: הם זקנים. לא סתם זקנים – הם זקנים ישראלים בוגרי צה"ל, וזה מה שעושה את כל ההבדל.
בכל העולם, מאז ומתמיד, מי שהפגינו למען החלפת השלטון היו הצעירים. ממהומות הסטודנטים בפריז והאביב של פראג ב-1968, דרך הטבח בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג ב-1989, ועד לאביב הערבי של העשור האחרון, מי שיצאו לרחובות והתעמתו עם כוחות הביטחון היו הצעירים. גם במחאה הנוכחית נגד שלטון נתניהו משתתפים צעירות וצעירים רבים, נפלאים ואמיצים, מתנועת "קומי ישראל" ועוד. להערכתי, רוב המצטרפים החדשים לשורות המחאה הם צעירות וצעירים. אבל אלה שהתחילו את המחאה הזאת, ואלה שמהווים עד היום חלק חשוב ממנה – מספרית ורעיונית – הם זקנים. וזה מאוד יוצא דופן בעולם.
גם בישראל, רוב אנשי תנועות המחאה לדורותיה היו צעירים. מאירועי ואדי סאליב בחיפה ב-1959 ועד למחאה של הפנתרים השחורים נגד גולדה מאיר ב-1971, וממחאת הלוחמים אחרי מלחמת יום הכיפורים ועד למחאות נגד מלחמות לבנון הראשונה והשנייה – אלה שיצאו לרחבות והתעמתו עם השוטרים כאן בארץ היו הצעירים. גם אנשי המחאה החברתית ב-2011 היו צעירות וצעירים חסרי מנוח. ומה עם המחאה הנוכחית?
לפני שנה בדיוק כתב ידידי הטוב אמנון לורד, לשעבר עורך "מקור ראשון" ובעל טור קבוע ב"ישראל היום", את רשמיו מביקור במאהל המחאה שהקמתי בגן העצמאות בירושלים עם אחותי עפרה. גם הוא שם לב לכך שרבים מאלה שהפגינו שם איתי נגד נתניהו היו זקנות וזקנים.
העובדה הזאת משתקפת היטב בסטטיסטיקה של העצורים בהפגנות של תנועות המחאה השונות: עד סוף חודש נובמבר השנה נעצרו על ידי המשטרה בהפגנות 24 סבתות וסבים, מעליזה ואמיר השכל ועד לחווה אדר צדקה וכרמי גילון. חלקם נעצרו שוב ושוב, ועוד היד נטויה.
קל לצחוק עליהם וקל ללעוג להם, אבל זה לא מומלץ. מדוע? כי האנשים האלה עשויים מברזל. האנשים האלה הם כוח טבע. הם כבר בעשור השביעי והשמיני לחייהם, ממש כמו אבא שלך, וכמו אבא שלך – הם עדיין מלאים אנרגיות ובמלוא כוחם.
אני עובד איתם במסגרת המחאה, ומכיר מקרוב כמה מהם. ואני יכול להעיד שרבים מן הנשים והאנשים האלה מוכנים לעשות הכול, ולהקריב הכול, כדי להגן על מדינת ישראל ממה שהם רואים כאיום קיומי על נשמתה ובטחונה.
הם לא רק מוכנים – רובם כבר עשו את זה, ויותר מפעם אחת. כאשר האנשים האלה היו בני גילך וצעירים ממך, רבים מאוד מהם שירתו כלוחמים ומפקדים בצה"ל. בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" נחשפנו לסיפורים שלהם: צעירים מכל קצות הקשת הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל, בסדיר ובמילואים, שברגעי האמת הנוראים קמו ונלחמו בחירוף נפש, כמו אחים, כתף אל כתף, עד שניצחו את הקמים עלינו לכלותנו.
לעניות דעתי, זה ההסבר העיקרי לכך שהמחאה נגד אביך מונהגת ומובלת, לפחות עד היום, על ידי אנשים זקנים, או לפחות לא-כל-כך-צעירים. הזקנים בתנועת המחאה העכשווית נלחמו ביום כיפור, ובני גילי ואני נלחמנו בלבנון. כך או כך, רבים מאוד מאיתנו נלחמנו. אנחנו יודעים להילחם, ואנחנו גם מוכנים להילחם למען המדינה הזאת, ממש כמו פעם.
אלה חדשות רעות מאוד בשביל אבא, כי האולד סטייט הישראלי מאמין ברעיונות ישנים ולא-אופנתיים כמו "דוגמה אישית", "אחוות לוחמים" ו"חתירה למגע". ומה שהכי חשוב – האנשים האלה לא מפחדים משום דבר. הם ראו את המוות בעיניים ולא מצמצו. הם ראו את חבריהם נהרגים לידם והמשיכו להילחם. והם אוהבים את המדינה הזאת יותר משהם אוהבים את עצמם.
לכן אין שום דרך לעצור אותם. מהיכרות אישית אני יכול לומר לך שהם לא מתרגשים מקנסות, מעצרים, מכות, קללות, מכת"זיות, יס"מניקים, ואפילו לא מציוצים בטוויטר. אין דרך לייבש את המחאה שלהם. ולכן אני מציע לך, יאיר היקר, שבמקום ללעוג להם, תנשום עמוק, ותיזכר במילים הנהדרות שמיוחסות לזקן אחד כפוף, עם מקל וקרחת ומשקפיים – מוהנדס גנדי, האיש ששחרר את הודו: "בהתחלה הם מתעלמים ממך. אחר כך הם צוחקים עליך. אחר כך הם נלחמים בך. ואז אתה מנצח".
ככל הנראה לא גנדי אמר את המילים האלה, אלא איש אחר בשם ניקולס קליין, עוד ב-1918. אבל מה זה משנה בעצם?
office@yovell.co.il
