"את יודעת כמה זה מפחיד להיות לבד?", שואל פליקס חלפין (81), ניצול שואה ערירי מדרום הארץ, בניסיון להסביר את המאבקים שאיתם הוא נאלץ להתמודד לעת זקנה. חלפין חי לבדו, נכה שנזקק לקביים וסובל מבעיות ראייה קשות. קרובי משפחתו היחידים הם שני אחייניו, שעימם הוא מדבר פעם-פעמיים בשבוע בטלפון, אבל לדבריו הם כמעט שלא באים לבקר אותו. "אין לי חברים", הוא מספר, "ובגלל הקביים קשה לי ללכת ואני לא נייד כל כך".
- לסיוע לפליקס ולעוד אלפי ניצולי שואה וקשישים - היכנסו לאתר הקרן לידידות
בסתיו 1941, כשחלפין היה ילד קטן, הצליחה משפחתו לברוח מהנאצים ברגע האחרון, ממולדובה לקזחסטן. סבו, שקלט מהר מה קורה, לקח את בני המשפחה שהיו לצידו – אשתו, בתו ונכדו התינוק פליקס, ומילט אותם בעגלה עם סוס מגיהינום השואה, וכך הציל את חייהם.
אביו של פליקס לא שרד – הוא חזר לעיירה אל מותו. דודתו של פליקס, אחות אמו, שלמדה חקלאות בעיר אחרת וניסתה להתאחד עם משפחתה נספתה אף היא. אחרי המלחמה השכנים הלא יהודים שלהם סיפרו להם שנאצים אספו את כל היהודים ולקחו אותם. איש מהם לא חזר.
חלפין חלה בפוליו והפך נכה, כשאחת מרגליו משותקת. אמו נישאה בשנית ולזוג נולדה ילדה, אחות לחלפין, שכבר אינה בחיים. אחרי המלחמה המשפחה חזרה למולדובה. חלפין הוכשר כאח ועבד במשך כ-30 שנה בבתי חולים בדונצק, אז אוקראינה. הוא מעולם לא התחתן ואין לו ילדים.
עוני ורעב: מצבם של ניצולי השואה בארץ
ב-1973 קיבלו אמו ובעלה השני אישור לצאת מברית המועצות ולעלות לישראל. חלפין הצטרף אליהם רק ב-1990. הם סייעו לו ברכישת הדירה שבה הוא מתגורר כיום. במשך שנתיים למד עברית וכעת הוא דובר אותה ברמה בסיסית בלבד.
בשנותיו הראשונות בישראל סידר לו קרוב משפחה עבודה משרדית במשכורת מינימום, כדי שיוכל להתקיים. הוא עבד בה כחמש שנים עד שפרש לפנסיה. מאז הוא מצוי בהישרדות יומיומית – נפשית וכלכלית.
חלפין מתקיים מפנסיה צנועה ומקצבת ביטוח לאומי שמגיעות יחד ל-3,500 שקלים בחודש. בנוסף הוא מקבל רנטה שנתית לניצולי השואה. אין לו אף אחד שיכול לסייע לו. "אני נאלץ להוציא הרבה כסף על מוניות, בגלל הקביים זו הדרך היחידה שלי להתנייד. בנוסף, בגלל בעיות בראייה כל פעם שמתקלקל משהו קטן בבית, למשל נורה שנשרפת, אני צריך לשלם למישהו שיבוא לתקן. אני מנסה לחסוך בחשמל. עזרו לי והתקינו לי מזגן כדי שלא יהיה לי קר. עכשיו אני מפחד לקבל את החשבון".
חלפין לא מסוגל לבשל אוכל לעצמו עקב גילו ומצבו הבריאותי. "אני מצליח לשרוד בזכות עמותות וארגונים שמסייעים לי", הוא מספר. "אני אוכל במרכז יום לקשיש ומקבל תלושי מזון מהקרן לידידות. אבל אני במרכז לקשיש רק ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הימים אני צריך להסתדר בכוחות עצמי. בימים האלה אני אוכל לחם עם חמאה, פרי, מלפפון, קוטג' - דברים שלא מצריכים בישול או הכנה. לפעמים יש שעות שאני פשוט מפחד להיות לבד. כבד לי על הלב. בגיל שלי להישאר לבד זה מדאיג.
במשך שעתיים ביום מגיעה אליו מטפלת לסייע לו, אבל הדבר היחיד שמציל אותו לדבריו הם הביקורים במרכז היום לאנשים בגיל הזהב, שבו הוא פוגש אנשים כמותו. אלא שבתקופת הקורונה הוטלו הגבלות רבות על מרכזי היום. "מה שחסר לי עכשיו זה להיות בקשר עם אנשים אחרים, לדבר איתם. תחושת הבדידות מלווה אותי. אני מקווה שתקופת הקורונה תעבור מהר ושהדברים ישתפרו".
משאלה שנענתה
הטרגדיה של ניצול השואה אלברט סגל ורעייתו נילי, ששכלו את בנם, נכדם וכלתם בתאונה שבעקבותיה קרסו בריאותית וכלכלית, פורסמה אתמול ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ונגעה ללב רבים.
סגל סיפר שחלומו הוא לרכוש לרעייתו אמצעים לשיפור ראייתה שעולים אלפי שקלים, ולגייס עבורה תמיכה פסיכולוגית.
בעקבות הפרסום נתרמו אתמול 12 אלף שקלים לבני הזוג – ולניצולי שואה נוספים – שיקלו על סגל לרכוש את אמצעי שיפור הראייה. בנוסף, "מרכז אלה" יצר קשר עם בני הזוג והציע ליווי פסיכולוגי לנילי. "אנחנו מאוד נרגשים", אמרו בני הזוג סגל אתמול. "אנחנו מאושרים גם שבזכות הסיפור שלנו ניצולי שואה נוספים יזכו לקבל סיוע".
"יש לנו עדויות של קשישים וניצולי שואה שיושבים בחורף הקר בביתם מכוסים בשלוש שמיכות ולא מפעילים חימום, מחשש שלא יהיה להם כסף לשלם את חשבון החשמל", אמר ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת". "אסור לנו להשלים עם מציאות כזו".
