בעצם, ג'ו ביידן לא היה אמור להיות כאן. במונחים של הפוליטיקה האמריקנית המסורתית, הסיפור שלו נגמר. על סף העשור התשיעי לחייו, כשמאחוריו 36 שנים בסנאט ו-8 שנים כסגן נשיא ארה"ב, שום מועמד לא אמור לחלום על כיבוש הבית הלבן. על ההזדמנות האחרונה שהייתה לו לכאורה ויתר ב-2016, כשפינה את הדרך להילרי קלינטון. "חלון ההזדמנויות נסגר", הכריז אז, במה שנראה כאקורד הסיום של הקריירה.
ארה"ב בוחרת 2020 – סיקור נרחב בעמוד המיוחד של ynet:
• שיטת האלקטורים: כך בוחרים נשיא
• מה זה מדינה מתנדנדת? מילון הבחירות
• קונגרס ומריחואנה: על מה עוד יצביעו?
• 151 קילו, IQ 169: הנשיאים במספרים
הדרך של ביידן מדלאוור לוושינגטון. פרופיל
אבל ימי טראמפ אינם ימים מסורתיים, והפוליטיקה האמריקנית המקוטבת – עם פרוגרסיבים מתחזקים משמאל ותנועת אלט רייט צומחת מימין – נעשית בעיני המרכז המתון מדורה מסוכנת של רעיונות קיצוניים. ובמציאות השברירית הזו, כך ביידן מאמין עכשיו, אמריקה מוכנה לבחור גם בנשיא הזקן בתולדותיה; איש המרכז המתון שיבוא, ולו לכהונה אחת, ויוביל העברה שקטה ומסודרת של השרביט לדור חדש של מנהיגים.
בן 70 שנה ו-220 יום היה דונלד טראמפ כשנכנס לבית הלבן – האדם המבוגר ביותר שהחל את כהונתו הראשונה כנשיא ארה"ב; אבל אם הסקרים מהחודשים האחרונים יתממשו, ביידן עומד להשאיר את השיא הזה הרחק מאחור. לטקס ההשבעה ב-20 בינואר יגיע, אם יגיע, כשהוא בן 78 שנים ו-61 ימים. ועם משא עצום על הכתפיים – מגפה משתוללת, כלכלה חבוטה וחברה מפולגת – יצטרך ביידן, ממעמקי גיל הפנסיה, להתחיל בתהליך השיקום.
השבּעה בבית החולים
ג'וזף רובינט ביידן ג'וניור נולד בפנסילבניה ב-20 בנובמבר 1942, בן לקתרין יוג'יניה ולג'וזף ביידן האב. הוא היה הראשון בין ארבעה אחים. משפחת ביידן הייתה משפחה מבוססת כלכלית, אך בשנות חייו הראשונות של ג'ו הקטן היא נקלעה לקשיים כלכליים ועברה לדלאוור, ושם הפך אביו לסוחר מצליח של מכוניות משומשות. ביידן הצעיר היה תלמיד גרוע, וכילד סבל מגמגום, שלפי עדותו היה כבד כל כך עד שילדים אחרים הדביקו לו את הכינוי "מקף". כשבגר התבלט בכושר מנהיגותו והשתלב בנבחרות הפוטבול והבייסבול של התיכון והאוניברסיטה. הוא השלים תואר ראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה באוניברסיטת דלאוור, ובמהלך לימודיו שם הכיר את אשתו הראשונה, ניליה האנטר. השניים נישאו ב-1966 והביאו לעולם שלושה ילדים – בּוֹ, האנטר ונעמי. אחרי הלימודים בדלאוור המשיך ביידן לאוניברסיטת סירקיוז בניו יורק, השלים בה תואר במשפטים והחל לעבוד כעורך דין.
את הקריירה הפוליטית החל ג'ו ביידן כעצמאי, אך בהמשך נרשם כדמוקרט. ב-1969 נבחר לחבר מועצת מחוז ניו קאסל בדלאוור, ושלוש שנים אחר כך, בגיל 30, כבר ניצח במרוץ לסנאט האמריקני והפך לאחד מששת הסנאטורים הצעירים בתולדות ארה"ב. אלא שבדצמבר 1972, שבועות אחרי שהגשים את החלום, הגיעה הטרגדיה הראשונה של חייו: רעייתו ניליה ובתם בת השנה נעמי נהרגו בתאונת דרכים כשיצאו לקניות לחג המולד, ושני הילדים האחרים, בו והאנטר, נפצעו. לתפקידו כסנאטור, במה שהיה אמור להיות יומו הגדול, הושבע ביידן ליד מיטתו של בו בבית החולים.
האסון השפיע מאוד על עבודתו של ביידן בסנאט. הוא העביר שעות ארוכות בנסיעות רכבת מהקונגרס לביתו בדלאוור כדי לדאוג לבו והאנטר הקטנים, ובשנותיו הראשונות בתפקיד עלו ספקות באשר ליכולתו להמשיך לכהן כסנאטור בעודו מטפל בילדים שנותרו יתומים מאם. שלוש שנים אחרי התאונה, ב-1975, הכיר בפגישה עיוורת שיזם אחיו את ג'יל ג'ייקובס, מורה מדלאוור, וב-1977 הם נישאו. לשניים נולדה בת אחת, אשלי, ויחד הם גידלו אותה ואת שני בניו.
בשנות ה-80 מיצב עצמו ביידן כסנאטור בכיר ומוערך, ובהמשך הקריירה נבחר לעוד שש כהונות ונכנס לרשימת 20 הסנאטורים בעלי הוותק הארוך ביותר בתולדות ארה"ב. ניסיונו הראשון להגיע לבית הלבן נרשם ב-1988: ביידן נכנס לפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות בתקווה להפוך לנשיא הצעיר ביותר מאז ג'ון קנדי, אבל הקמפיין – שאותו החל ככוכב עולה הפונה לצעירים ומגייס תרומות גדולות – קרס במהרה. בין השאר הסתבך ביידן כשנטען כי בימיו באוניברסיטת סירקיוז העתיק בעבודתו קטעים נרחבים ממאמר אקדמי, וכי קטעים בנאום שנשא בקמפיין הועתקו מנאומו של מנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה ניל קינוק. טענות על פלגיאטים של ביידן ועל הגזמות באופן שבו תיאר פרטים מחייו היו עתידות לשוב ולעלות גם בהמשך הקריירה שלו.
האיש מספר 2
אחרי הכישלון במרוץ הראשון לנשיאות שב ביידן להתמקד בפעילותו בסנאט. בשנותיו הארוכות שם כיהן כחבר וכיושב הראש של ועדות המשפט והחוץ היוקרתיות. מתקופתו בראשות ועדת המשפט זוכרים לו מבקריו את פרשת אניטה היל: בעת הדיונים ב-1991 על מינוי קלרנס תומס לשופט עליון ניהל ביידן את התשאול שערכה הוועדה להיל, פרופסור למשפטים שהאשימה את תומס כי הטריד אותה מינית. היל התמודדה עם שאלות חודרניות וחסרות רגישות מצד צוות שהורכב כולו מגברים לבנים, וביידן הואשם כי לא עשה די כדי לעצור התקפות עליה וכי מנע שמיעת שלוש עדויות שהיו מחזקות את טענותיה. שנים אחר כך, ב-2019, הודה ביידן כי היל לא זכתה לשימוע הוגן והתנצל בפניה. היא הצהירה כי נותרה בלתי מסופקת מההתנצלות.
בוועדת החוץ צבר ביידן ניסיון רב בדיפלומטיה הבינלאומית, ניסיון שעתיד היה לחזק את תדמיתו כמועמד לגיטימי לנשיאות. ב-1991 הצביע נגד היציאה למלחמת המפרץ הראשונה, ובשנים שלאחר מכן היה מעורב מאוד בגיבוש תגובתה של ארה"ב למלחמת בוסניה. ביידן תמך בסיוע לבוסנים המוסלמים, וב-1993 במסעו בבלקן נפגש עם המנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ'. בספר הזיכרונות שפרסם ב-2007 טען כי כשמילושביץ' שאל אותו מה דעתו עליו השיב: "אני חושב שאתה חתיכת פושע מלחמה, ושצריך לשפוט אותך ככזה". את מעורבותו בגיבוש המדיניות האמריקנית למלחמות הבלקן בשנות ה-90 הגדיר ביידן כחלק שבו הוא גאה יותר מכול בפעילותו הציבורית בתחום מדיניות החוץ.
אלא שגם בתחום זה נקט ביידן כמה צעדים שנויים במחלוקת שעתידים היו לשמש את מבקריו נגדו. ב-2001, אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, תמך נחרצות ביציאה למלחמה באפגניסטן, שהפכה בהמשך למלחמה הארוכה בתולדות ארה"ב. ב-2002 הצביע בעד היציאה למלחמה בעיראק בצל הטענות שמשטר סדאם חוסיין מחזיק שם בנשק להשמדה המונית. לימים נמתחה על ביידן ביקורת בגלל העדים תומכי-המלחמה שזומנו לדבר בוועדת החוץ של הסנאט שבראשה ישב, והוא עצמו הודה כי תמיכתו במלחמה הייתה טעות. ביידן הפך למבקר חריף של המלחמה בעיראק והתנגד לשליחת כוחות אמריקניים נוספים למדינה.
בשנת 2008 ניסה ביידן בשנית להתמודד על נשיאות ארה"ב, אבל בפריימריז הדמוקרטיים נותר הרחק מאחורי המועמדים המובילים ברק אובמה והילרי קלינטון, ובסופו של דבר נאלץ לפרוש. כמו ב-1988, גם בפריימריז של 2008 לא ניצח ביידן ולו במדינה אחת, אבל ההשתתפות במרוץ הזה התבררה בדיעבד כאחד הרגעים המעצבים ביותר של חייו הפוליטיים: במהלך ההתמודדות התוודעו ביידן ואובמה ביתר שאת זה לזה, וחודשים אחרי פרישתו של ביידן בחר בו אובמה לסגנו במרוץ לנשיאות. כשאובמה נבחר לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב – הפך ביידן לאיש מספר 2 בפוליטיקה האמריקנית.
פרידה מהבן בו
ביידן נחשב לסגן-נשיא מעורב יחסית, ומי שנכחו בישיבות בבית הלבן מתארים אותו כיועץ רב השפעה לאובמה, כזה שהיה שותף לקבלת החלטות חשובות רבות של הממשל. הוא תואר כמי שלעתים קרובות הביא לשולחן את הדעה ההפוכה והתעמת עם עמיתיו, ובכך אִפשר קבלת החלטות מבוקרת. בשנותיו כסגן הנשיא הופקדו בידיו בין השאר הטיפול בכוחות המוצבים בעיראק, ניהול המשא ומתן עם הרפובליקנים בקונגרס, המאבק באלימות הנשק בארה"ב והמלחמה בתקיפות וההטרדות המיניות נגד נשים, שאותה ניהל תחת הכותרת "לא זה לא".
כבר ב-2010 הסתמן כי ביידן מתכוון לרוץ עם אובמה לכהונה שנייה בבית הלבן, וב-2012 גברו השניים על המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני וסגנו פול ראיין. במהלך הכהונה השנייה פקדה את ביידן הטרגדיה הגדולה השנייה של חייו: בנו בו מת מסרטן המוח בגיל 46. בו ביידן היה התובע הכללי של דלאוור, נחשב לכוכב עולה במפלגה הדמוקרטית והתכוון לרוץ ב-2016 לתפקיד מושל דלאוור. מותו היה מכה קשה עבור ביידן, והאבל הכבד שבו שקע היה מהסיבות הראשיות לכך שוויתר על הריצה לנשיאות ב-2016.
לקראת בחירות 2020 שבו ועלו השערות שביידן מתכוון להתמודד על הנשיאות בפעם השלישית. בתחילה הביע ביידן הסתייגות, בהמשך הודה שהרעיון אפשרי, ובאפריל 2019 הכריז כי החליט להיענות לאתגר, ולרוץ שוב לבית הלבן. לפי עדויות שלו ושל גורמים בסביבתו, ביידן התלבט עמוקות גם בשל החשש שגילו המתקדם ישפיע לרעה על דעת הקהל. לביידן ימלאו בנובמבר 78, בעברו שני ניתוחי מוח מסוכנים שנאלץ לעבור בעקבות אנוריזמות, והיה לו ברור שיריביו יציבו את שאלת כשירותו הרפואית במוקד מערכת הבחירות. לפי ביידן ואנשיו, בסופו של דבר החליט סגן הנשיא לשעבר כי צו השעה – נשיאותו הפלגנית של טראמפ והיעדר מנהיג דמוקרטי חזק אחר – מחייב אותו לעשות מעשה ולרוץ לנשיאות.
בפריימריז הדמוקרטיים של 2020 התקבצו יותר מ-20 מועמדים, אבל ביידן סומן כפייבוריט המובהק למן ההתחלה. בשתי התחנות הראשונות בהצבעה, אייווה וניו המפשייר, נחל מפלות שהפרשנים חזו כי יתקשה להתאושש מהן, אך בניגוד לכל מי שנחל תבוסות כאלה לפניו – ביידן פיצה עליהן בשורה של ניצחונות, ובאפריל כבר הסתמן בבירור שהמועמדות לנשיאות מונחת בכיסו. עם פרישת סנדרס בסוף אותו החודש הוכרע המרוץ: הדמוקרטים קבעו – ביידן לבית הלבן.
תישאר צמוד לתסריט
במהלך יותר מ-40 שנותיו בוושינגטון עברה משנתו הפוליטית של ביידן תמורות. בין השאר חזר בו מהתנגדותו להתרת הפלות, וטען כי אף שהוא עצמו עודנו מסתייג מהן – הוא אינו רוצה לכפות את עמדותיו הדתיות על אחרים. אם ב-1993 הצביע בעד חוק האוסר על להט"בים מחוץ לארון לשרת בצבא וב-1996 נתן את קולו לחוק האוסר על הממשל הפדרלי להכיר בנישואים חד-מיניים, ב-2012 כבר הצהיר כי הוא מרגיש "לחלוטין בנוח" עם הרעיון של נישואים בין בני זוג מאותו המין, וב-2019 תקף את טראמפ על החלטתו למנוע מטרנסג'נדרים לשרת בצבא.
ביידן נתפס כבעל ברית אמיתי של הקהילה האפרו-אמריקנית, אך כדי לנגח אותו מזכירים לו יריביו לא פעם עמדות שהביע בענייני גזענות לפני עשרות שנים. בפריימריז הדמוקרטיים אשתקד תקפה אותו לא אחרת מאשר קמלה האריס, מי שכיום משמשת כסגניתו, על כך שבשנות ה-70 פעל נגד תוכניות-שילוב שבהן נשלחו תלמידים שחורים ממשפחות מעוטות יכולת לבתי ספר באזורים עשירים שרוב תלמידיהם לבנים, ותלמידים מאזורים לבנים נשלחו ל"מעוזים שחורים". ביידן, שמראשית הקריירה הטיף לשוויון גזעי, טוען להגנתו כי התנגד רק לכך ששליחת התלמידים תיעשה בכפייה על-ידי הממשל הפדרלי, וכי רצה שהממשל המקומי של כל מדינה יכריע בנושא. עוד מזכירים לביידן שכיו"ר ועדת המשפט של הסנאט ב-1994 תמך בחוק נגד פשיעה שהוביל למאסרים המוניים, אשר בני מיעוטים נפגעו מהם באופן לא פרופורציונלי.
אוהדי ביידן נוהגים לכנותו "דוד ג'ו" על שום אופיו החם, סגנונו העממי ולשונו המשוחררת. תכונות אלה אמנם אפשרו לו להתחבב על רבים, אך גם סיבכו אותו שוב ושוב. נטייתו של ביידן לפליטות פה (רק לאחרונה אמר למנחה רדיו אפרו-אמריקני "אם אתה מתלבט אם להצביע לי או לטראמפ אז אתה לא שחור") ולמעידות בלשונו (בקמפיין של אובמה ב-2012 הכריז לפני הקהל "אני גאה להיות הנשיא שלכם!") התבררה כמסוכנת כל כך, עד שבמהלך הריצה שלו לתפקיד סגן הנשיא ב-2008 היו בצוות של אובמה מי שכינו את פליטות הפה הללו "פצצות ג'ו", ואובמה עצמו דרש בשלב מסוים שביידן ימעט בדברים בקמפיין ויישאר "צמוד לתסריט". למרות הביקורת של אובמה על ביידן הלא צפוי, בשנים הבאות השניים קשרו חברות אמיצה. ביידן נהג לכנות את אובמה "אחי", משפחותיהם נעשו מיודדות מאוד, ובינואר 2017, ערב עזיבתם את הבית הלבן, הפתיע אובמה את ביידן כשהעניק לו את מדליית החירות.
האנטר "הכבשה השחורה"
פליטות הפה לא היו מקור ההסתבכות היחיד בקריירה של ביידן. אשתקד טענו לפחות שבע נשים כי במהלך השנים נגע בהן ביידן באופן בלתי הולם – מחיבוקים מאחור, דרך נשיקות לא רצויות ועד ליטופים בשיער. ביידן השיב כי אם פעל שלא כשורה – הרי שעשה זאת בתום לב וללא כוונה מינית, והבטיח לכבד להבא ביתר שאת את "המרחב הפרטי של אנשים". חודשים אחר כך, בתחילת 2020, טענה לפתע אחת הנשים, טארה ריד, כי ביידן לא רק הטריד אותה מינית – אלא ביצע בה תקיפה מינית של ממש. ריד, שעבדה בלשכת ביידן ב-1993, לא הצליחה לנפק הוכחות לתלונה שלטענתה הגישה נגדו, ואחרי שבועות אחדים של עיסוק ספקני בפרשה היא ירדה מהכותרות.
ביידן מכחיש: "לא תקפתי מינית את טארה ריד"
(MSNBC)
אשתקד נגרר ביידן בעל כורחו לפרשת "אוקראינה גייט" שבה הסתבך הנשיא טראמפ. בית הנבחרים פתח בהליך הדחה נגד טראמפ אחרי שנחשף כי בשיחת טלפון עם נשיא אוקראינה ביקש ממנו טראמפ לקדם חקירת שחיתות נגד חברת הגז האוקראינית "בוריסמה", שבנו של ביידן, האנטר, היה חבר במועצת המנהלים שלה. עיקר האש בפרשה הופנתה אל טראמפ, שנטען נגדו כי עודד מנהיג של מדינה זרה להתערב בבחירות על-ידי פגיעה בשמו של ביידן, שסומן כבר אז כפייבוריט להתמודד מולו על הנשיאות; אבל אנשי הנשיא ניצלו את ההזדמנות כדי לפזר בתקשורת טענות שלפיהן ביידן עצמו סחט את אוקראינה ב-2015 באמצעות עיכוב כספי סיוע לקייב כדי שתפטר את התובע הכללי שלה, וסידר לבנו האנטר הטבות עסקיות בסין. כל הטענות הללו נראות חלשות מאוד מבחינה עובדתית, אך הן ממשיכות לרדוף את ביידן. פחות מחודש לפני הבחירות פרסם "ניו יורק פוסט" תחקיר – מפוקפק בעיני רבים – שלפיו אי-מיילים שהגיעו לידי העיתון מרמזים כי ביידן ניצל את מעמדו כסגן הנשיא כדי לקדם את עסקיו של האנטר באוקראינה.
רפובליקנים זיהו את האנטר כ"כבשה השחורה" במשפחת ביידן, וגם היבטים אחרים בחייו הבלתי יציבים שימשו את מתנגדי המועמד הדמוקרטי, ובראשם הנשיא טראמפ, כדי לנסות להביכו. האנטר סולק מהצבא בגלל שימוש בקוקאין, נכנס שוב ושוב למוסדות גמילה בשל התמכרויות לסמים ואלכוהול, ואשתו לשעבר טוענת כי נהג לפזר כספים על זונות ומועדוני חשפנות. אישה אחרת תבעה אותו בטענה שילדה לו בן ושהוא מתכחש לו. אחרי מות אחיו בו, שאליו היה קרוב מאוד, ניהל האנטר מערכת יחסים רומנטית עם אשת האח המת, האלי ביידן, וחילץ מהאב ג'ו ורעייתו ג'יל את ברכתם הפומבית לכך. ב-2017 נפרדו, ושנה אחר כך, במאי 2018, נשא האנטר ביידן אישה חדשה, מליסה כהן, רק כמה ימים אחרי שפגש אותה לראשונה. למגזין "ניו יורקר" סיפר אשתקד כי לאורך כל העליות והמורדות שידע בחייו זכה לתמיכה מאביו.
לכסח לטראמפ את הצורה
ביידן נחשב לאיש המרכז המתון במפלגה הדמוקרטית ולידיד של ישראל. בעבר הצהיר כי ישראל היא הידידה הקרובה ביותר של ארה"ב, וב-2007 אמר בריאיון: "אני ציוני. לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני". כשמועמדים בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות הציעו השנה – בצל התחזקות מחנה השמאל במפלגה – להתנות את הסיוע האמריקני לישראל בשינוי מדיניותה בשטחים, אמר ביידן כי מדובר ב"טעות ענקית" וב"רעיון שערורייתי". אשתקד אף האשים את הפלסטינים בכישלון המאמצים של אובמה להביא לשלום בינם לבין ישראל, כשטען כי אילו היו מסכימים לשלום היו 98% מדרישותיהם נענות.
לצד זה, ביידן לא חסך ביקורת גם מישראל. הוא הביע שוב ושוב התנגדות לסיפוח ולבנייה בהתנחלויות, ואת ראש הממשלה בנימין נתניהו האשים כי בחר לפנות לימין הקיצוני כדי לשמר את שלטונו. בשנת 2015, יחד עם עשרות חברי קונגרס דמוקרטים, החרים ביידן את נאום נתניהו בקונגרס, אחרי שבניגוד לנוהג המקובל הוזמן לשם ראש הממשלה על-ידי הרפובליקנים ללא תיאום עם ממשל אובמה, כדי לנאום נגד הסכם הגרעין המתגבש עם איראן.
ביידן הודיע כי אם ייבחר לנשיא יימנע מהחזרת השגרירות האמריקנית מירושלים לתל אביב, אך הוא מתכוון להילחם בשורה ארוכה של מהלכים אחרים שביצע טראמפ בניסיון למחוק את מורשת אובמה. מאז 2017 הרבה ביידן לתקוף את טראמפ על התנהלותו, בין השאר על התחנפותו-לכאורה לרודנים כמו ולדימיר פוטין וקים ג'ונג און, על נטישת הכוחות הכורדיים בסוריה ועל פרישתו מהסכם האקלים. ביידן מקפיד להציג את עצמו לא רק כאלטרנטיבה פוליטית לטראמפ, אלא גם כאלטרנטיבה המוסרית לו. לפני שנתיים, כשנשאל על דברים מבזים שאמר טראמפ על נשים, הצהיר ביידן: "אם היינו בבית הספר התיכון הייתי לוקח אותו אל מאחורי אולם הספורט ומכסח לו את הצורה".
ביוני השנה, כשהוא כבר המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, יצא ביידן לנאום בצל מהומות ג'ורג' פלויד והאשים את טראמפ כי במקום לאחד את האמריקנים הוא מלבה את האש. ביידן קבע כי ארה"ב מופקדת בידי אדם המסונוור מהאגו שלו וזקוקה לשינוי דחוף. "הנשיא הוא עכשיו חלק מהבעיה, והוא רק גורם לה לגדול", אמר ביידן. "המדינה הזאת מתחננת להנהגה. הנהגה שיכולה לאחד אותנו". ב-3 בנובמבר, יש לו הזדמנות להפוך לאיש שיחולל את השינוי.
פורסם לראשונה: 11:01, 13.07.20
