בעולם המדעי והטכנולוגי ידוע שפתרון מוצלח מתחיל מהגדרה טובה של הבעיה. חוסר ההסכמה שאנחנו חווים בקרב מדענים ורופאים לגבי אופן ניהול מגפת הקורונה נובע בעיקר מחוסר בדיון לגבי מה הבעיה שאנחנו רוצים לפתור.
נתחיל בתרגיל מחשבתי כדי לכוון את מסלול החשיבה. נאמר שהיו אומרים לנו שלא יהיה חיסון לנגיף הקורונה. מה היינו עושים? ממשיכים לשטח את העקומה, עם סגרים מדי פעם, עד אחרית הימים? נראה שלא. עכשיו נניח שאומרים לנו שחיסון ביולוגי בכמויות הנדרשות לכלל האוכלוסייה יהיה זמין בעוד שנה וחצי. חיסון שלא יהיה וחיסון עוד שנה וחצי שקולים בעיניי מבחינת ההשפעה על המשק, הכלכלה והחברה.
זה מביא אותנו למושג יסוד בתורת המשחקים: ההבדל בין משחק סופי למשחק אינסופי. במשחק סופי המטרה לנצח את היריב ואז המשחק מסתיים, במשחק אינסופי המטרה היא "להישאר במשחק" - אין תמונת ניצחון במשחק אינסופי.
משחק אינסופי, במקרה שלנו, פירושו "לחיות בצל הנגיף" שייתכן כי יישאר איתנו לתמיד. דהיינו, אסטרטגיה שאינה מניחה חיסון ביולוגי, חיסון עדר או צעדים שיחסלו את הנגיף.
אם אנחנו מכירים בעובדה שאנחנו במשחק אינסופי, אז אם אי אפשר לחסל את הנגיף ‑ מה שנותר הוא להגדיר מהו קצב ההדבקה שניתן לחיות איתו ולנהל משק מתפקד.
האסטרטגיה שאומצה בישראל היא: קצב ההדבקה הרצוי חל על כלל האוכלוסייה, ואמצעי השליטה על הקצב נעשה באמצעות קיטוע שרשראות ההדבקה דרך מערך חקירות אפידמיולוגיות ושליטה על התפרצויות על ידי סגרים מקומיים, דהיינו שיטת הרמזור.
קיטוע שרשראות לא צלח כי לא היה מערך גדול מספיק כדי לתמוך בקצב ההדבקה של מאות רבות של מאומתים ביום. המרכיב הנעלם הוא מידת שיתוף הפעולה של הציבור
נכון לעכשיו שני הכלים הללו לא הוכיחו את עצמם. קיטוע שרשראות לא צלח כי לא היה מערך גדול מספיק כדי לתמוך בקצב ההדבקה של מאות רבות של מאומתים ביום. נניח שיקום מערך גדול מספיק שיוכל לטפל במאות רבות ואולי אלפים בודדים של מאומתים ליום. המרכיב הנעלם בתיאוריית קיטוע השרשראות הוא מידת שיתוף הפעולה של הציבור בבדיקה מיד עם הופעת תסמינים ושיתוף פעולה בחקירה אפידמיולוגית, שמשמעותה לדווח על אנשים שבאו במגע עם המאומת כדי להכניסם לבידוד.
מהניסיון המצטבר עד כה, הציבור הישראלי לא משתף פעולה ברמה הנדרשת לקיטוע שרשראות אפקטיבי. כ-46 אחוז מהחקירות מסתיימות באפס מגעים. צעירים אינם ממהרים להיבדק מיד עם הופעת תסמינים, כדי לא לפגוע בפרנסתם ובפרנסת אלו שהיו במגע איתם. הסיכוי של צעיר לחלות במחלה קשה, המסתיימת במוות, מאוד קטן - ולכן המתנה להתפתחות של תסמינים יותר משמעותיים היא טקטיקה מקובלת בקרב הצעירים. בנוסף, סגרים מקומיים לא הוכיחו את עצמם. אין סיבה להאמין שיחול שינוי בהרכב הדמוגרפי ובייצוג הפוליטי של מגזרים בישראל, כך שבסבב הבא סגרים מקומיים ייאכפו ביתר הצלחה.
אז מה האלטרנטיבה? אסטרטגיית משחק אינסופי שהמטרה שלה היא לשמור על ספיקת בתי חולים, תוביל לפתרון שונה ממה שאומץ עד כה. אם הבעיה שרוצים לפתור היא שמירה על ספיקת בתי החולים, אז המחקרים מראים שניתן להסתפק בקצב הדבקה דיפרנציאלי, שבו רוצים להגיע לקצב הדבקה נמוך ככל האפשר בקרב האוכלוסייה הפגיעה. אצל שאר האוכלוסייה נרצה קצב הדבקה המאפשר משק מתפקד.
השוני הגדול באסטרטגיות הוא שבמקרה זה ניתן לצפות לשיתוף פעולה מצד האוכלוסייה הפגיעה, ושמירה על הנחיות בריאותיות על ידי שאר האוכלוסייה, כי אותן הנחיות יכוונו לשמירת משק מתפקד. ניתן לצפות שעטיית מסכות במקומות סגורים, ואפילו באופן גורף, אבל לא במרחב הפתוח, ושמירה על התקהלות בכמות סבירה - יזכו לשיתוף פעולה על ידי כלל האוכלוסייה.
המשך האסטרטגיה הקיימת עלולה להוביל לציפיות לא ריאליות של קצב ההדבקה של כלל האוכלוסייה, דבר שימשיך לפגוע אנושות במשק ולא יזכה לשיתוף פעולה של כלל הציבור.
- פרופ' אמנון שעשוע הוא מייסד, נשיא ומנכ"ל מובילאיי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
