ספק אם יש מנהיג דגול שלא עשה טעויות. ווינסטון צ'רצ'יל, מהמנהיגים הבולטים בעת החדשה, נושא באחריות לאסון המפלה בגליפולי במלחמת העולם הראשונה. זה הרבה יותר גרוע מהאסון במירון. קרוב ל-57 אלף חיילים מכוחות ההסכמה נהרגו, רובם בריטים, וכן מספר דומה של טורקים. הוא גם היה גזען לא קטן. הוא זלזל בגנדי ובגנדיזם, והתקשה להבין מה עומד לפניו. ללא היטלר, נאמר עליו, הוא כנראה לא היה נכנס להיסטוריה. אצלנו, מן הסתם, ועדת חקירה ממלכתית הייתה חושפת בזמן את שיקול הדעת הלקוי שלו ועוצרת אותו לפני שהיה מגיע לתפקיד ראש הממשלה.
ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת האסון במירון קמה אתמול (יום א'), לפי חוק ולפי דין. נשיאת בית המשפט העליון מינתה את הנשיאה בדימוס, מרים נאור, לעמוד בראש הוועדה. מתנגדי הוועדה מייחסים כוונות זדון לממשלה הנוכחית, שכביכול מתחשבנת עם בעלי התפקידים בממשלה הקודמת. זה עלול לקרות, אבל לא בגלל שזה מה שרוצה הממשלה הנוכחית. זה עלול לקרות משום שלוועדות חקירה יש יד קלה על ההדק. העניין הוא שהאסון במירון מחייב בדיקה רצינית, הפקת לקחים וביצוע שינויים מתחייבים. ואפשר לעשות את זה גם בלי עריפת ראשים.
הבעיה איננה עם הבדיקה. הבעיה היא עם עצם השיטה שלפיה פועלות ועדות חקירה. מדובר בוועדה שבראשה עומד שופט. היא מתנהלת, בחלקה הגדול, בדיוק כמו כל דיון אחר בבית משפט. העדים, חלקם על תקן חשודים, מגיעים עם סוללת עורכי דין. השיטה עצמה מחייבת אותם להתחמק מכל אחריות. הם ינסו להוכיח לנו באותות ובמופתים, ועם תשלומי עתק לעורכי דין, שהם קיבלו את ההחלטות הנכונות. ואנחנו זקוקים למשהו הפוך - לבדוק היכן נפלו טעויות, לצורך הפקת לקחים.
האם ועדת אור לבדיקת המהומות של ערביי ישראל בספטמבר 2000 שינתה משהו? לא. האם היא מנעה את הפרעות של 2021? לא. היא רק סילקה את פרופ' שלמה בן-עמי מהחיים הפוליטיים
בסעיף 2(ב) להחלטת הממשלה בנוגע לאסון, ההתייחסות הראשונה היא ל"מעגל קבלת ההחלטות שהובילו לאישור האירוע...". זו בדיוק הבעיה. משום שהתוצאה הכמעט יחידה בוועדות קודמות היא לא שינוי, אלא עריפת ראשים. וזה לא מה שאנחנו צריכים. ההחלטה הועברה לנשיאת העליון, שלפי חוק ועדות חקירה בסמכותה למנות את הוועדה. החוק גם מחייב את הנשיאה להעמיד שופט בראשות הוועדה. כך שהנשיאה, אסתר חיות, עשתה בדיוק מה שהחוק דורש.
הבעיה בחוק. מדוע דווקא שופט? שופט יודע להחליט מי אשם. הוא לא אמור לדעת שום דבר בענייני "הדרך הנכונה לעריכתם של אירועים המוניים", כאמור בהחלטת הממשלה. פרופסור לניהול או לחקר ביצועים יכול לעשות את העבודה הרבה יותר טוב ונכון. הוא לא יחפש אשמים, הוא יחפש את השינוי הנדרש כדי להפוך את האירועים ההמוניים לקצת יותר בטוחים.
כאשר בודקים את התוצרים של ועדות חקירה קודמות — אין הרבה מקום לאופטימיות. האם ועדת אור לבדיקת המהומות של ערביי ישראל בספטמבר 2000 שינתה משהו? לא. האם היא מנעה את הפרעות של 2021? לא. היא רק סילקה את פרופ' שלמה בן-עמי מהחיים הפוליטיים.
האם ועדת אגרנט לבדיקת המחדלים שקדמו למלחמת יום כיפור הגיעה להמלצות הנכונות? גיורא איילנד כבר טען שהיא גרמה בעיקר נזק. הדבר היחידי שאנחנו זוכרים הוא את האצבע המאשימה שהובילה לסילוקו של הרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר, ונדמה שהיום יש קונצנזוס על כך שזו הייתה הדחה שגויה.
בכתב המינוי לוועדת החקירה כתבה הנשיאה חיות: "מי ייתן שהוועדה תעשה לתיקון ולבניין יציב, בהיבטים חברתיים ובטיחותיים כאחד". הכיוון נכון. יש בו דגש על תיקון ולא על עריפת ראשים. אלא שזה לא ברור אם הוועדה הנוכחית תצליח להיות שונה. וכדי להצליח נדמה שדבר ראשון שצריכה לעשות הוועדה הוא לא לחזור על טעויות קודמותיה. האם זה יקרה? נחכה ונראה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
