יומן הקפטן.
לא יודע כמה ימים חלפו מאז שאיבדתי את הילדים בסגר הקורונה. מי היה חושב שאני אאבד אותם דווקא בתוך חלל סגור. בתוך הבית. מי היה חושב שאאבד אותם בזמן שהם בעצם איתי. בגופם, אבל לא בשום דרך אחרת. מנטלית ומעשית, הם עסוקים רוב שעות היום בהזזת פיקסלים מנקודה לנקודה על מסך.
הלימודים נלקחו מהילדים שלי. המסגרת נלקחה מהם. חבריהם נלקחו מהם. כל מה שהגדיר את סדר יומם ועולמם אבד להם והם נידונו להיות כלואים בבית אבל נעולים מחוץ לעולמם, שבויים של חוסר התוחלת והמעש, יושבים ‑ כמו בתוכנית ההיא ‑ בבית האח הגדול, שעסוק לכשעצמו בשש-שבע שעות מסך ביום.
מתי הפכתי אדיש לאינספור שעות המסכים שלהם? אני ‑ שפעם עוד הייתי קוצב להם שעה וחצי ביום? מתי הבנתי שכמוני, הם אמורים לחצות מדבריות שלמים של ימים ריקים, מנוונים, חסרי תוחלת, עד להודעה חדשה?
כל בוקר אני מתעורר לעוד בוקר שבו הילדים בבית. לעוד יום שבו אני אצטרך להיות ההורה, המורה, המחנך, המאמן, המדריך, המבשל, המכנס, המכבס, מעביר הזמן וגם ‑ כן, עדיין ‑ המפרנס.
ובוקר אחד, בשבוע שעבר, אני מתעורר לידיעה הבאה: נתוני משרד החינוך מראים ש-0.63 אחוזים מהתלמידים בחינוך הכללי נדבקו בנגיף. תנו למספר הזה לחלחל: 0.63 אחוזים.
מתי הפכתי אדיש לאינספור שעות המסכים שלהם? אני ‑ שפעם עוד הייתי קוצב להם שעה וחצי ביום? מתי הבנתי שכמוני, הם אמורים לחצות מדבריות של ימים ריקים, מנוונים
אתם קולטים? מעולם לא הייתה מגפה בחינוך הכללי. קרוב לכלום. למעשה אפשר לחדש את הלימודים מחר. בזהירות, כן. בכיתות מצומצמות, כן. אולי עם מדידת חום בכניסה לכיתה. אולי עם אמצעי זהירות אחרים. אבל לכו תשוו את המספר הזה לביטוי המפוצץ שהוצמד לבתי הספר כאילו הם "מדגרות קורונה". סליחה, אני לא שום מומחה, אבל איך בדיוק 0.63 אחוזים הם "מדגרה"?
אולי "מדגרה" הם 1.73 אחוזים נדבקים בחינוך החרדי ‑ כמעט פי שלושה ‑ וזה כשהחינוך החרדי כולל כ-20 אחוז בלבד מכלל התלמידים בארץ, ואחראי ליותר ממחצית הילדים הנדבקים? תסתכלו מקרוב על המספרים האלה ותבינו איפה יש פה מדגרה ואיפה יש מערכת שיכולה וצריכה להמשיך לעבוד בזהירות, בטח שלא להיות סגורה הרמטית ללא הגבלת זמן.
כי בינתיים הילדים שלנו מאבדים את עצמם, מסגרותיהם, לימודיהם, חינוכם, עתידם ‑ בזמן שאנחנו מאבדים עבודה ושפיות ‑ רק כי לממשלת ישראל לא מתחשק, ברמה הפוליטית, לעשות את מה שהיא אמורה לעשות: לסגור נקודתית את מוסדות החינוך במקומות ובריכוזי האוכלוסייה שבהם היא הפכה מסוכנת באמת.
זה השלב, נדמה לי, שבו אפשר כבר לדבר על הפרה גמורה של החוזה הבסיסי בין מדינה לבין אזרחיה. לא חינוך, לא חינם, לא חובה, לא בכלל. זה השלב, נדמה לי, שבו אני זכאי לתשובה לשאלה: "מה לעזאזל אתם עושים עם כספי המסים שלי והאם אתם עדיין זקוקים להם למשהו מלבד לעצמכם ולמקורבים?".
הלימודים האלה הם שלי. רכשתי אותם במיטב מסיי. אז למה כל בוקר עכשיו אני שוב שומע, מזדמזם אצלי בראש, את "כל עוד", שיר פתיחת השנה המיתולוגי, רק בגרסת הטקסט החלופי: "גבר רואה בחשאי, איך בנו לא נכנס לכיתה, גבר שוכב כמו ילד שנשאר בבית/ וכבר שרים שם בפנים, שיר של שנה אבודה/ הו איך הכל נגמר שוב כמו בפעם שעברה".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
