"היינו זקוקים לגרשון קלימא. רק ידיו יכלו להרים את מכסי הביוב, לחשוף את תוכנו הלוהט, הרב-משמעי של העולם התחתון. מאז רכש לנו את אנציקלופדיית 'תרבות' כבר התוודענו לדמותו של כדור הארץ, קליפה בתוך קליפה בתוך קליפה, ואנחנו, האנשים, עומדים קטנים קטנים על הקליפה החיצונית, לא יודעים שלמטה לוהט, שיש למטה, שמשם מתחיל כל מה שלפעמים מתפרץ למעלה, התפרצויות געש וזרמי לבה, וקיטורי גייזרים, ורעידות אדמה, וריח גופרית נורא במקומות שנראים סתם רגילים" (אמיר גוטפרוינד)
אומות מתמודדות עם חלקים אפלים בהיסטוריה שלהן. כל אומה מעצבת בדרכה את עברה כך שיסייע בבניית האתוס הלאומי, בחיזוקו ובשימורו. פעולה זו דורשת השמטה של מרכיבים העלולים לפגוע בתהליך העיצוב הרצוי. ככל שהעבר אפל יותר, תידרש התמודדות מורכבת ומאומצת יותר.
כשעוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נחשפים מאבקים לאומיים עיקשים על עיצוב העבר והתאמתו לסיפור הכללי. המאבק המוכר ביותר בהקשר זה, בוודאי בכל הנוגע לסיקור התקשורתי בישראל, הוא המקרה של פולין. בתחילת 2018 אושרה בפרלמנט בוורשה הצעת חוק שנועדה לאסור את האפשרות לייחס את השואה לממשלת פולין ולעם הפולני. כמו כן, החוק אוסר את השימוש במונח "מחנה השמדה פולני".
לא מדובר באקט סימלי בלבד. כאשר עלתה לשידור ב"נטפליקס" הסדרה על ג'ון דמיאניוק (גילוי נאות: הח"מ מרואיין בסדרה), איימה עליה ממשלת פולין בתביעה משום שצוין בה כי מחנה ההשמדה טרבלינקה פעל בפולין. משרד החוץ הפולני טען שהמחנה לא היה על אדמת פולין מאחר שזו לא הייתה קיימת באותה תקופה (בשל הכיבוש הנאצי). נטפליקס נעתרה וערכה את הקטע מחדש.
הצעת החוק גרמה למתיחות רבה בין ממשלות ישראל ופולין. בארץ נטען שהיא נועדה לטשטש את מעורבותם של פולנים רבים ברצח יהודים בתקופת השואה ולשים דגש על היותה של פולין קורבן של הכיבוש הנאצי.
"תאוריית הג'נוסייד הכפול" שברה את שיאי האבסורד כאשר ב-2006 עלתה בליטא יוזמה שמטרתה להעמיד לדין פרטיזנים יהודים-סובייטים על כך שפגעו באזרחים ליטאים תמימים
דוגמה נוספת למערכה על עיצוב העבר במדינה מתרחשת למעשה בימים אלה וזכתה לכינוי "משפט ההיסטוריונים". בית משפט בפולין קבע כי על שני היסטוריונים - יאן גרבובסקי וברברה אנגלקינג - להתנצל על כך שטענו בספרם "לילה לא סוף: גורלם של היהודים במחוזות נבחרים בפולין הכבושה", שפולני בשם אדוארד מלינובסקי שיתף פעולה עם הנאצים. את התביעה הגישה אחייניתו של מלינובסקי והנתבעים יערערו על קביעת בית המשפט.
המתרחש בפולין בכל הנוגע להתמודדות עם תקופת השואה מאפיין - עם התאמות מקומיות - מדינות פוסט-קומוניסטיות נוספות שאחת מהן היא ליטא.
ערב הכיבוש הנאצי חיו בליטא כ-220 אלף יהודים, ומהם שרדו כ-8,000 לכל היותר. כך תיארה רוז'קה קורצ'אק בוועידת ההסתדרות הכללית השישית את שנותר: "ומה בווילנה? מה בשאר הערים המשוחררות? מה מצב היהודים? מי נותר בחיים? בווילנה נתרכזו 2,000 יהודים, מהם 500 מ-70 אלף שהיו שם לפני המלחמה… יש ערים שאין בהן יהודים כלל. תנאי-החיים קשים מאוד. היהודים שחזרו הם מחוסרי-כל. ברובם באו מן היער, אחרים ממחבואיהם בעליות-גג ובמרתפים. כולם חולים, כולם שלא מן העולם הזה. יש שמצאו מקלט בצד 'הארי' ומעיניהם נשקף גם עכשיו הפחד, אותו מורא שמא יגלה מישהו את פרצופם היהודי. אלה היהודים ששרדו. רובם צעירים. יהודים באים-בימים כמעט שאינם בנמצא. מעטים מאוד הילדים. אין ילדים! כשראיתי לראשונה ילד יהודי ברחוב פרצתי בבכי. כמה זמן לא ראיתי ילד יהודי!".
רבים מבין הקורבנות היהודים בליטא נרצחו בירי לא הרחק מבתיהם. ברחבי המדינה פזורים יותר מ-200 אתרי רצח של ובהם פונאר והפורטים של קובנה. לרוב בוצע הרצח בידי מקומיים כאשר הגרמנים עומדים מן הצד, מעודדים ומצלמים. רבים מהמקרים הללו חריגים באכזריותם אפילו בעיניי מי שנחשף במהלך מחקריו בנושא השואה למה שבני אדם מסוגלים לעולל. בימים הראשונים לכיבוש הגרמני התרחשו במקומות שונים בליטא מעשי רצח בידי ליטאים מקומיים עוד בטרם הגיעו הגרמנים למקום.
כמה תאריכים חשובים לענייננו: ביוני 1940 כבש הצבא האדום את ליטא והשית את השלטון הסובייטי על המדינה. הליטאים הנוצרים זיהו רבים משכניהם היהודים כמשתפי פעולה עם השלטון הכובש. ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, כבשה גרמניה הנאצית את ליטא. ב-22 ביוני, יום תחילת המבצע, שודר ברדיו קובנה נאומו של מנהיג "החזית האקטיביסטית הליטאית", קאזיס שקירפה, שקרא לשחרר את ליטא לעולם מעול היהודים. ביולי 1944 שב הצבא האדום וכבש את ליטא מידי הגרמנים. השלטון הסובייטי העמיד רבים מהליטאים למשפט באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. ליטא נשארה חלק מהגוש הסובייטי עד להפיכתה למדינה עצמאית במרץ 1990.
אחת מהאשמות המופנות כלפי ליטא היא שמאז הפיכתה למדינה עצמאית היא משקיעה רבות ביצירת נרטיב אלטרנטיבי למלחמת העולם השנייה והשואה. צייד הנאצים אפרים זורוף, הקרוי על שמו של קרוב משפחה שנרצח בליטא בשואה, טוען כי מדובר בנרטיב המתמקד בהצגה מופרכת של פשעי השלטון הקומוניסטי ופשעי השלטון הנאצי כשווים.
הגישה הזו זכתה לכינוי "תיאוריית הג'נוסייד הכפול", והיא מערערת למעשה את מעמדה של השואה כאירוע ייחודי בכך שהיא מפנה את תשומת הלב לגורלה של ליטא תחת השלטון הסובייטי.
אחת המשמעויות של "תיאוריית הג'נוסייד הכפול" היא שגם יהודים קומוניסטים לקחו חלק בפשעים מחרידים כנגד העם הליטאי, ויש בכך כדי להחליש את האישום כלפי מעשיהם של ליטאים מכל מעמדות החברה כנגד יהודים בתקופת השלטון הנאצי.
טענה זו שברה את שיאי האבסורד כאשר ב-2006 עלתה בליטא יוזמה שמטרתה להעמיד לדין פרטיזנים יהודים-סובייטים על כך שפגעו באזרחים ליטאים תמימים. בין אותם פרטיזנים נכלל שמו של ההיסטוריון ד"ר יצחק ארד, לשעבר יו"ר הנהלת יד ושם. בסופו של דבר נסגרו התיקים, בעיקר כי לא נמצאה עילה להגשת תביעה.
עוד בעניין זה, בנאום ביום לציון יום השואה הבינלאומי האחרון טען יו"ר ועדת הזיכרון ההיסטורית של הפרלמנט הליטאי, ולדאס ראקוטיס, שלא חסרו יהודים שלקחו חלק ברצח בני עמם. הוא גם קרא לבדוק מה הביא אותם לשתף פעולה עם השלטון הסובייטי. דבריו זכו לביקורת חריפה מצד שגרירים ממדינות שונות המשרתים בליטא, אולם זורוף טוען כי ראקוטיס ביטא באמירותיו את גישתו של הממשל הליטאי שנוהג במשך שנים להלבין את מעשי הרצח של יהודים בידי מקומיים.
כל מה שפוטי ידעה על סבה השתנה במהלך ביקור שקיימה בליטא, שם נחשפה למידע שגרם לה להבין מדוע סבתה ניסתה להניא אותה מלקיים את צוואתה של האם. "תני להיסטוריה לשקר", ביקשה מנכדתה
משמעות נוספת לתיאוריית הג'נוסייד הכפול היא שימת דגש על מעשי גבורה של מנהיגים ליטאים נגד הכיבוש הסובייטי, פעמים רבות תוך הסתרת מידע הנוגע לשיתוף פעולה עם הנאצים. מנהיגים אלה הפכו לגיבורים לאומיים בליטא. הם זכו לכך שעל שמם נקראו מבני ציבור, כבישים ומוסדות נוספים. סיפוריהם נלמדים בבתי הספר וטקסים נערכים לזכרם. כל זאת כאמור תוך יצירת סיפור סלקטיבי שיתאים לנרטיב הלאומי הנדרש.
רבים מאותם "גיבורים" ברחו לימים מהשלטון הסובייטי והתיישבו בארה"ב. אחד הידועים שבהם הוא ויטאוטאס רייביטיס, שהיה מפקד מחלקת המשטרה הליטאית ומי שנחשב ככל הנראה לפושע המלחמה הגדול ביותר בליטא בתקופת השואה. אחרי המלחמה הוא היגר לסקוטלנד ולאחר מכן עבר למדינת אילינוי בארה"ב, שם מת ב-1988.
על פי הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, אירועים רבים שנשכחו נועדו לשרוד והם מתגבשים בצורות עמידות בפני שיני הזמן. את הצורות הללו הוא דימה לפנינים בקרקעית הים שממתינות לשולה שיבוא לחשוף אותן. על ההיסטוריון, ציין, לתפקד כמו שולה הפנינים ולהגיע אל הרבדים החבויים של המציאות.
עם גישתו של בנימין נעבור לשיקגו, ארה"ב, לשנת 2000. בבית החולים שכבה על ערש דווי אישה שהיגרה בצעירותה מליטא. היא הותירה צוואה לבתה, סילביה פוטי, ובמסגרתה ביקשה ממנה לכתוב את סיפורו של אביה (סבה של סילביה): הגנרל יונאס נורייקה (Jonas Noreika), שנחשב לגיבור לאומי בליטא.
פוטי, עיתונאית ומורה לאנגלית, גדלה עם תמונה של סבא הנערץ בסלון ביתה. בארוחות החג הונחה צלחת לכבודו ולצידה כוס מלאה ביין. השכונה שבה גדלה בשיקגו הייתה עמוסה במהגרים ליטאים וכולם ידעו היטב על הייחוס המשפחתי שלה. זה הביא לכך שהיא גדלה כנסיכה.
הצוואה הכבידה עליה אולם היא התחייבה בפני אמה. בשלב זה היא לא ידעה שההתחייבות תוביל אותה למסע שיביא עמו גילויים מפתיעים ועמם מחירים אישיים לא פשוטים. מבחינתה, היא עמדה לכתוב ספר הלל לדמות נערצת בליטא, ובוודאי לא טקסט שיש בוא כתב אישום חמור, או כפי שהיא רואה זאת - צדק היסטורי.
גנרל נורייקה שהיא "הכירה" היה מפקד ופרטיזן שלחם בכיבוש הסובייטי ובכיבוש הנאצי, הוצא להורג על ידי הק.ג.ב ב-1947 בגין בגידה בשלטון הסובייטי. היא אפילו גדלה בידיעה שהוא הציל מספר רב של יהודים, ככל שהתאפשר לו לעשות זאת.
כל זה השתנה במהלך ביקור שקיימה בליטא. היא הגיעה אל בית ספר שנקרא על שמו של נורייקה, ושם נחשפה לראשונה למידע שגרם לה להבין מדוע סבתה (אלמנתו של נורייקה) ניסתה להניא אותה מלקיים את צוואתה של האם. "תני להיסטוריה לשקר", ביקשה מנכדתה.
במהלך המחקר שערכה פוטי לטובת כתיבת הספר היא מצאה בין היתר שנורייקה היה המפקד הבכיר בערים טלז, שאולאי ופלונגה, שבהן נרצחו כ-14 אלף יהודים. נורייקה היה זה שחתם על מסמכי גירוש היהודים לגטאות ופיקד על מעשי הביזה של רכושם.
בשבוע שעבר ראה אור ספרה של פוטי, "נכדתו של נאצי: כיצד גיליתי שסבי היה פושע מלחמה". היום (א') יתקיים בקתדרה הבינלאומית של מוזיאון בית לוחמי הגטאות אירוע השקה לכבוד הוצאת הספר, בהשתתפות סילביה פוטי וגרנט גוצ'ין, יהודי-ליטאי המתגורר בארה"ב, וקרוב ל-100 מבני משפחתו נרצחו בשואה בידי נורייקה ושותפיו. מזה זמן רב הוא מנהל מאבק משפטי וציבורי בממשלה הליטאית כנגד מה שהוא מגדיר "טשטוש הזיכרון" שהיא מובילה.
הוא דורש לשלול מנורייקה ומ"גיבורים" ליטאים נוספים את תארי הכבוד שהוענקו להם במדינה. מאחר שנורייקה הוצא להורג ב-1947, מדובר במאבק לצדק היסטורי שהוא מקיים לזכרם של בני ובנות משפחתו. המפגש עם פוטי הוביל לשיתוף פעולה בניסיון לחשוף את האמת - מצד אחד נכדתו של הרוצח ומן הצד השני צאצא של הנרצחים. שניהם משלמים מחירים אישיים יקרים על הבחירה שקיבלו.
מדובר במפגש שני מתוך שניים העוסקים בזיכרון השואה בליטא. במפגש הראשון שוחחנו עם צייד הנאצים אפרים זורוף. ב-2016 ראה אור הספר "מסע עם האויב", פרי כתיבה משותפת של זורוף ושל רוטה ונאגייטה, מהסופרות הפופולריות בליטא. הספר מתאר את מסעם המשותף בין אתרי רצח של יהודים ברחבי ליטא.
שני הספרים, "מסע עם האויב" ו"נכדתו של נאצי", מתארים מציאות בעייתית של זיכרון סלקטיבי. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לראות בהם גם אפשרות לתהליך, שאותו מוביל הדור השלישי, החושף את "הפנינים" שנותרו בקרקעית הים בדרך להתמודדות אמיצה של ליטא ושל מדינות פוסט-קומוניסטיות נוספות עם עברן.
האירועים האחרונים בפולין ובליטא מצביעים על כך שמדובר בתהליך ארוך. 50 שנה נדרשו לממשלת צרפת ולעומד בראשה (ז'אק שיראק ב-1995) להכיר באחריותה למעשיו של שלטון וישי בתקופת השואה, ובמקרה שלפנינו התרחשו דברים קשים יותר, בוודאי בכל הנוגע לשיתוף פעולה וממדי הרצח.
- ד"ר תמיר הוד הוא היסטוריון חוקר בבית לוחמי הגטאות. להשתתפות בזום באירוע עם פוטי וגוצ'ין בקתדרה הבינלאומית של מוזיאון בית לוחמי הגטאות – לחצו כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
