שלושה בתי כנסת שקטים בגבול רמת גן-בני ברק קיבלו השבוע "מתנה" ייחודית לפסח. חולה בווירוס השנאה פיזר פיתות ולחמים בפתחי בתי הכנסת בשכונות המהוות מודל לחיים בצוותא של חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. לו היה אירוע כזה מתרחש בפתח בתי כנסת בניו יורק, פריז או לונדון הוא היה ודאי זוכה לגינויים מקיר לקיר. אלא שבישראל, אחרי שנה רצופה של השתלחויות זה בזה, אחרי ארבעה סיבובי בחירות שנבנו על תשתיות של שנאת האחר והשמצתו - מי מתרגש מעוד פגיעה?
בעת הזו אנו מציינים את פסח, חג הגאולה, שבו יצאנו מעבדות לחירות והפכנו לעם. לאחר מכן ממתינים לנו בלוח השנה שורה של ימים שתפקידם לאחד וללכד: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אבל דווקא בעת הזו אנו שסועים וטובעים במחלוקות פוליטיות ואישיות שהופכות לפסטיבל אחד גדול של שנאה.
הדיסוננס הקשה מנשוא בין מועדי לוח השנה ונס הקורונה לבין ההתנהלות בשטח והעם החצוי בליבו זועק לשמיים. כיצד ניתן לחוש גאווה אמיתית לעם ולמדינה בשעה שאנו עומדים בסכנת ערב בחירות חמישיות שרק יעמיקו את השסע בו התבוססנו בשנה האחרונה ואין לנו כל תקווה. ובכלל, האם ניתן להצמיח תקווה ולחתור לחיים של יחד מבלי להסתמך על המנהיגים שלנו שהפכו את החרב המתהפכת של שנאת היריב למנוע הצמיחה השולט.
האם ניתן להם להמשיך ולהרעיל את חיינו? אולי הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יתרום את תרומתו לאחדות, לפני שרדיפת התועלת האישית של מנהיגי המפלגות תהרוס את כל הנימים הרגישים המחברים בין כולנו
בחול המועד יצאו אזרחי ישראל לטייל ברחבי הארץ. מצביעי כל המפלגות נשמו יחד את האוויר הצח, בלעו בצמא את ירוק פריחת האביב, את תחושת החירות אחרי שנה של חולי, מוות, סגרים ואימה. במחלקות בתי החולים ממשיכים להיאבק על חייהם ובריאותם, זה לצד זה, בני ובנות כל הסקטורים של החברה הישראלית, בעוד שבחדרי ישיבות, של מפלגות ויועצים אסטרטגיים, בווטסאפים, בטוויטר, בהדלפות מתוזמרות לתקשורת, ממשיך וירוס השנאה לעבוד שעות נוספות, ואיש לא הצליח להמציא לו חיסון או תרופה. אנחנו משלמים את המחיר הקשה.
נמאסתם. אנחנו רוצים שקט. אנחנו רוצים לשקם את פצעי השנה הזאת ולא להתבוסס איש בחולשות ובמגרעות רעהו. אנחנו רוצים להיחשף לעוצמות של חלקי העם הזה. רוצים ללמוד מהמצה, פריט המזון הפופולרי של השבוע שהתברכה בתכונה מיוחדת. היא אחד מהמאפים הבודדים היוצאים מן התנור בדיוק בגודל שנכנסו לתוכו. בלי להתנפח. בלי אגו. כששמים את האגו בצד אפשר להפוך למאכל המרכזי של הפסח. הפוליטיקאים, שהפכו את האגו למקצוע, ואנחנו כבני אדם ממש לא מעניינים אותם, לא ילמדו מהמצה.
האם ניתן להם להמשיך ולהרעיל את חיינו? אולי הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו, בחלקת אלוקים הקטנה שלו בביתו, במקום עבודתו, יתרום את תרומתו לאחדות, להבנת והכלת האחר, לפני שרדיפת התועלת האישית של מנהיגי המפלגות השונות תהרוס את כל הנימים הרגישים המחברים בין כולנו.
שושנה חן כתבת ידיעות אחרונותצילום: יובל חןהשבת הקרובה, שבה יחול שביעי של פסח, היא השבת האחת מבין שתיים (הראשונה בתקופת ט"ו בשבט) שבה נקראת בפומבי "שירת הים". שירת הגאולה שנאמרה אחרי שעם ישראל חצה את ים סוף בחרבה. המילה הראשונה בה היא פותחת נאמרת בלשון יחיד: "אשירה לה'". המפרשים אומרים: "שיאמרו את השירה יחד. ללא השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד למרות היותם רבים".
מוטיב האחדות כמנוף עוצמה חוזר בכל מועדי ישראל ורלוונטי בכל הדורות. עם אחדות באה השירה. ועם שירה ושמחה נולדת האחדות. אנחנו זקוקים להן. והגיע הזמן שנתרום את תרומתנו להעצימן.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
