בשבת הזמינה אותי חברה לארוחת צהריים. שלושת הילדים הצטרפו לשולחן ותוך שנייה פרצה מריבה. אודי (בן 12) הודיע שהוא לא מוכן לקום מחר בבוקר ללימודים. "משעמם לי, אני לא מבין מה המורה אומרת, אני משתגע ככה". עומר הבכור המשיך: "ואז הוא נכנס לחדר שלי ומציק לי, עושה פרצופים בזום של הכיתה ועושה לי בושות. והוא בכוונה שר באמצע ההרצאה של המורה שלי. גם ככה אני בקושי מסוגל לשבת".
עינת, החברה שלי והאמא שלהם, אמרה לי כמעט בדמעות: "אני חסרת אונים. הם לא מוכנים לקום, ואם הם מתעוררים, אחרי כמה דקות מתחילים לריב ולהסתובב ולעשות בלגאן. אני לא יכולה לצאת מהבית כי ברגע שאצא אני יודעת שאין יותר לימודים. אז אני מקורקעת. את העבודה שלי אי אפשר לעשות מהבית, וגם אם היה אפשר, אין מצב שאני יכולה לנהל את שלושת הבנים ולעבוד. אני על סף הרמת ידיים. לא מסוגלת יותר לחיות עם כל המתח הזה בבית".
הדיאלוג הזה מוכר. הוא מתקיים בתקופת הקורונה ביותר מידי בתים, בעיקר בכאלה שלא לכל ילד יש מחשב משל עצמו. ומשפחות עם מחשב אחד בבית (ולעיתים קרובות גם זה לא) יש בלי סוף. לצערי אני נוכחת בזה אישית, על בסיס יומי ממש, מבקשות שמגיעות לקבוצות העזרה שאני שותפה בהן כמו עמותת "חום" או "המלאכים של שניר".
בדרך כלל הבקשות מגיע כך: "אימא לארבעה ילדים מחולון זקוקה לשני מחשבים עבור הילדים. אנחנו כבר עוזרים למשפחה במזון ובתשלום חשמל. מי יכול לעזור?".
הילדים טוענים: "מתעלמים מאיתנו"
ונניח שאנחנו משיגים מחשב למשפחה, האם די בכך? לא. בדרך כלל מי שמקבל ראשון את המחשב הוא הבכור, בוודאי אם הוא עושה בגרויות. ומה עם שאר הילדים בבית? הם ימשיכו להסתובב ברחוב או יידבקו כל היום למסכים.
זה בכלל מעניין מישהו? לא. בטח לא את הממשלה העלובה. במקום לבדוק שלכל תלמיד יהיה מחשב משל עצמו, ואם אין - לספֵק לו, הממשלה כהרגלה שמה פס. ילדי הקורונה בחינוך הממלכתי הופקרו על ידי מדינת ישראל. מחודש מרץ, כמעט ברצף, רוב הילדים נמצאים בבית. ומחודש מרץ משרד החינוך לא באמת השקיע מאמץ להתארגן על למידה מתקבלת על הדעת מהבית. אני כבר לא מדברת על הערכות מורים ומערכי שיעור. אני מדברת קודם כל על הדבר הכי בסיסי ואלמנטרי – לוודא שלכל ילד במדינת ישראל יש מחשב עם חיבור לאינטרנט ויכולת תפעול בסיסית.
וכמובן שגם אם הייתה ממשלה אידיאלית שכן הייתה דואגת למחשבים, הפתרון בסופו של דבר אינו בבית אלא בבית הספר. מכל סיבה שבעולם – מירידה קיצונית ברמת הלימודים, דרך הנזק המתמשך שבהיעדר מפגשים חברתיים ועד לנזקי ההיתקעות האין-סופית בבית.
אלה גוררות מאות אלפי משפחות למתח יומיומי, לאובדן שליטה על הילדים, לדיכאון של בני המשפחה ועוד כהנה וכהנה. לא צריך אותי לדווח על כך, הרי כל מי שיש לה או לו ילדים בבית חי את המציאות הזו יום-יום.
ומה שמטריף זה חוסר העקביות ובעיקר היחס הבלתי שווה בין חילונים לחרדים. האיפה והאיפה. אם הקורונה מסוכנת אז שכוווולם יישארו בבית. אבל אם בחינוך החרדי נפתחו בתי חינוך, בתי מדרש, ישיבות - בכל חתכי הגיל - אז שייפתחו גם בחינוך הממלכתי. ואם אין שום אכיפה כנגד בתי הספר שנפתחו במגזר החרדי, אז שיפתחו "בלא אישור" כזה גם בתי ספר בחינוך הממלכתי, ושיזכו לאותה מידה של אי-אכיפה.
ובכלל, למה בעצם ללמוד בזום כשיש אפשרויות אחרות? אתמול (יום א') סיפר מנכ"ל מכללת קריית אונו, פרופ' רנן הרטמן, שהציע לראש העירייה שהתלמידים בעיר ישתמשו בחדרי המכללה הריקים. אלה יאפשרו לימוד בקבוצות ממש קטנות, תוך שמירה מעולה על התו הסגול והקפדה על בריאות התלמידים. אבל ראש העיר סירב כי משרד החינוך לא מאשר. האומנם? מישהו באמת בדק עם משרד החינוך?
אדוני שר החינוך, בכל עיר קיימים מתנ"סים, אולמות אירועים, מכללות ריקות, גנים ציבוריים, אולמות ספורט ועוד מיני חללים גדולים. למה שלא תאפשר לכל ראש רשות לארגן לימודים בכל המקומות האלה? למה להמשיך את סבלם של ההורים והילדים?
לו הייתי ראשת עיר הייתי עושה את זה באופן מיידי. יש כמה צדיקים, או נועזים, שעושים מהלכים כלשהם. בשוהם, למשל, ראש העיר איתן פטיגרו החליט ללא אישור של האח הגדול לפתוח את שבט הצופים לפעילות. הוא קיבל מכתב ממשרד הבריאות אבל החליט בכל זאת לקיים פעולות צופים בקבוצות קטנות במרחבים ציבוריים חיצוניים ברחבי העיר. עורכים שם בדיקות קורונה מדי כמה שבועות ובינתיים טפו טפו אפס הדבקות. הילדים בעננים, נושמים, רואים קצת חברים, מתפרקים ושומרים על תקנות הקורונה. אז למה לא?
ואם אתם – ראשי רשויות יקרים – אם אתם מפחדים ממשרד החינוך או הבריאות או המשטרה, אני ממליצה לכם ללכת לשכנים שלכם בערים החרדיות, ותראו מה זאת התעקשות על חינוך. ושוב, למותר לציין שאף מוסד לא באמת נענש על הפתיחה הלא-מותרת לכאורה.
אז רבותיי ראשי וראשות הערים: כשאף אחד בממשלה לא טורח לחשוב מחוץ לקופסא, כי כנראה לא במיוחד אכפת להם מאיתנו, זה הופך למשימה שלכם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
