עשור וחצי עברו מאז נעקרו תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, והזיכרונות נשארו. אצל חלק מהמפונים, זמן קצר אחרי שפונו מביתם הצטרף ילד חדש למשפחה, ילד שלא זוכר את החיים בגוש ולא חווה את הכאב שבעקירה. 15 שנים אחרי הפינוי שוחחנו עם אותם הילדים על החיים בצל הכאב – השיחות בבית, הזיכרונות של המשפחה ועל ההורים – שהיו חוזרים לגוש בלי לחשוב פעמיים.
הילדים שנולדו אחרי הפינוי מדברים
(צילום: אורי דוידוביץ')
"זה לא שלנו, הבית שלי לא הרוס"
הילדים שנולדו מיד אחרי הפינוי לא הכירו את הקושי העצום של בני המשפחה, שפונו מהבית וראו אותו נחרב. את הסיפורים על החיים שהיו שם, בגוש קטיף, הם שמעו מההורים והאחים או שלמדו מהתמונות. את העקירה עצמה, הם בעיקר ראו מהסרטונים.
משפחתה של נטע מלכא היו מוותיקי גוש קטיף. הוריה חיו עם שני אחיה בנוה דקלים, וסבא וסבתא שלה חיו ביישוב גדיד. כמעט שנה אחרי הפינוי נולדה נטע ביישוב ניצן, לשם פונו רוב תושבי הגוש. "היו בבית הרבה תמונות וחפצים", סיפרה. "אצל סבתא שלי יש תמונה של הבית שלה הרוס עם סרט כתום ליד ,זה משהו שנמצא בחיי היומיום שלנו".
6 צפייה בגלריה
מלכא. "חשבתי לעצמי 'יש כמה תמונות של בית הרוס, זה לא שלנו, הבית שלי לא הרוס, הכל טוב"
(צילום: אורי דוידוביץ')
כשהייתה קטנה יותר לא הבינה על מה המשפחה מדברת. "חשבתי לעצמי 'בסדר, יש פה כמה תמונות של בית הרוס, זה לא שלנו, הבית שלי לא הרוס, אז הכל טוב'. אבל לא הבנתי שזה כן היה הבית שלי, הבית שלי היה בגוש קטיף ועכשיו הכל הרוס".
עם השנים היא התחילה לשאול יותר ויותר את ההורים שלה. "שאלתי אותם למה אנחנו לא גרים איפה שהם רצו לגור, בגוש קטיף? ולמה אנחנו חיים בבית נייד קטן כששאר החברות שלי גרות בבית גדול? למה אני לא חיה במקום הזה שכולם מספרים עליו?".
"למדתי על זה בבית הספר, צפיתי בסרטים שיש לנו בבית, באחד מהם אח שלי מופיע אז צפיתי בו המון פעמים", סיפרה. "רציתי לדעת מה קרה שם, ולמה אני לא חיה במקום הזה?".
"מה היה קורה אם מישהו היה מפרק את הבית עכשיו"
גיא שמעוני נולד בניצן חודש אחרי שמשפחתו פונתה מהבית בניסנית, אבל רק בשנים האחרונות החל לשאול את הוריו על הפינוי. "סיפרו שהיו הרבה הפגנות כשהוחלט לפנות אותם, אבל לא הבנתי את המשמעות". לדבריו, היום הוא מבין יותר את הכאב. "חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה בא ומתחיל לפרק את הבית שאני חי בו עכשיו, קשה לעכל"
6 צפייה בגלריה
שמעוני. "חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה מתחיל לפרק את הבית שאני חי בו, קשה לעכל"
(צילום: אורי דוידוביץ')
בשנתיים האחרונות עברו גיא ומשפחתו לגור ביישוב הסמוך באר גנים בבית גדול ויפה, אך אימו עדיין כמהה לשוב לבית בגוש קטיף. "כשהייתי קטן אמרתי פעם לאמא שלי 'בואי נלך לבית' והיא ענתה לי 'איך נלך לבית?'. אני, מבחינתי, הבית שלי בניצן, אבל מבחינתה הביתכ שלה שם, לא פה".
"היא עדיין אומרת שברגע שמחזירים את השטח שם ואפשר לבנות, אנחנו עוזבים הכל ועוברים לשם, בלי לחשוב פעמיים", שיתף.
הזיכרונות מהבית בגוש קטיף עדיין חיים בבית משפחת שמעוני, וגם 15 שנה אחרי שפונו מניסנית, ההורים של גיא עדיין מתגעגעים. "אמא מספרת הרבה על הגינה הגדולה שהייתה בבית. היו להם הרבה חיות – טווסים, ברווזים, תרנגולות, תוכים, הכל", אמר והוסיף בקול חנוק: "היום היא לא מרשה לנו להביא שום בעל חיים הביתה, יכול להיות שזה מחזיר אותה לשם".
"זה שינה את המשפחה שלי"
בביתה של נטע עמית, שמשפחתה פונתה מנוה דקלים, הסיפורים התמקדו בעיקר בחיים הטובים שהיו בגוש. "סיפרו על שגרת החיים, על הקהילתיות שהייתה, על איך הם גדלו, פחות על ההתנתקות".
"ההתנתקות שינתה את המשפחה שלי", הסבירה. "זו מועקה שיש בבית. אז מדברים על מה שהיה טוב".
למרות הניסיון להבין את התחושות של בני המשפחה, נטע מודה שזה לא ממש אפשרי. "אני לא מצליחה לדמיין איך זה קרה. אנחנו לפעמים מדברות בינינו החברות ואומרות מה היינו עושות אם היינו שם, אבל אי אפשר לדעת".
את הסיפור של ההתיישבות בגוש קטיף ועקירת היישובים משם, נטע מתכוונת להנחיל גם לדורות הבאים, בהתאמות מסוימות. "אחרי ההתנתקות, אתה לא רוצה שזה יקרה לך שוב, שתיעקר מהבית שלך. אתה רוצה להינטע. כשאספר לילדים שלי את מה שהיה, אני אספר להם את מה שהיה טוב, כדי שלא יפחדו שזה אולי יקרה גם להם".
"מאוד הייתי רוצה לגור שם"
עם סרט כתום קשור לשיער וחולצה מסיור בני נוער של משפחות מהגוש, נטע פצ'ניק מספרת על הקשר שלה לפינוי, שהיה חצי שנה לפני שנולדה. "כל המשפחה שלי גורשה, גם ההורים של אמא שלי ושל אבא שלי, גם אחים של סבא שלי, כולם חיו שם".
ביום יום פחות מדברים בבית על הפינוי, "זה צף יותר בתאריכים של ציון כמה שנים לגירוש. אנחנו רואים סרטים ובמשפחה מספרים סיפורים על מה שהיה שם", שיתפה.
"מהסיפורים הבנתי שהיה שם טוב ושמח. זה בית, זו קהילה, מאוד הייתי רוצה לגור שם ולהרגיש את החוויה של הביחד", אמרה פצ'ניק. "לדעתי זה (הפינוי מגוש קטיף – ס.ח.) היה משהו שלא היה צריך לעשות. אני חושבת שלמרות שהיו שם פיגועים, אנשים חיו שם ורצו לחיות שם, שהם יחליטו מה המחיר שהם משלמים".
"אני מרגיש פספוס"
אצל משפחת גרשנזון הסיפורים והזיכרונות מנוה דקלים נוכחים כל הזמן. "את הסיפורים אני שומע כבר מגיל צעיר, כמעט בכל סעודת שבת", סיפר נוה, שנולד ימים ספורים אחרי שהמשפחה פונתה מביתה. "ההורים שלי קנו לנו הרבה ספרים על הגוש ועל הגירוש והראו לי ולאחי אלבומי תמונות".
"יש דברים שאני שונה מהאחים שלי שגדלו שם ואני פה", אמר. "היה להם חינוך אחר, אווירה אחרת. לא חוויתי את מה שהם חוו. היה להם את הים, את החינוך המיוחד שהיה שם, אני מרגיש פספוס".
בעוד שהמשפחה שלו התאוששה לדבריו מהכאב הגדול שמלווה את העקירה מהבית, יש משפחות שאצלן הכאב נמשך בעוצמה. "אני לא חושב שזה הגיוני לקחת משפחה, לזרוק אותה מהבית שלהם ולשים אותה במלון במשך שמונה חודשים. אנחנו התאוששנו מהגירוש, אבל יש משפחות שמתמודדות עם זה עד היום".
"אני חושב שהמדינה נתנה חבל ארץ יפה ופורח, ובחרה בצד השני על פנינו, ולדעתי זה היה הדבר הלא נכון לעשות", סיכם נוה.
15 שנה אחרי, המשפחות שפונו מבתיהן בגוש קטיף עדיין מלאות בזיכרונות וגעגועים לחיים הקודמים. גם הילדים שנולדו לאחר הפינוי נושאים איתם את הזיכרונות של המשפחה, לפעמים אפילו בשמם.
נוה גרשנזון, שנולד תשעה ימים אחרי שמשפחתו פונתה מהבית, נקרא על שם היישוב שנעקר – נוה דקלים. נטע מלכא, נטע פצ'ניק ונטע עמית, נקראות כך מהפועל לנטוע מהרצון של המשפחות להתחיל חיים חדשים במקום חדש, ולהשתקע בקרקע מבלי לפחד מעוד עקירה. למרות שהם עצמם לא חוו את הפינוי על בשרם, ילדי המפונים יודעים שהם אלה שממשיכים את הגחלת ויעבירו את הזיכרונות והסיפורים דורות רבים קדימה.
