שלום לכם תושבי ביתר עילית. אני האבא המאמץ של דביר אריאלי, השוטר חובש הכיפה השחורה והציציות בחוץ המשרת אצלכם בעיר, זה שחלקכם נוהגים לכנות בהפגנות – או בכל הזדמנות אחרת – "נאצי", ואז ללכת הביתה כאילו לא קרה דבר. כאילו לא הלבנתם פנים בישראל. כאילו לא פצעתם את נשמתו. דביר הוא זה שאתם נוהגים להטיח בו גם קריאות גנאי אחרות, לעיתים סתם "רוצח", לירוק עליו וגם לזרוק עליו ביצים. דקה אחרי שנדמה היה לכם שאתם נלחמים בשם התורה ובשם אלוהים, אתם דוקרים ורומסים נשמה מישראל.
בשבילכם הוא נאצי, נציג השטן עלי אדמות, בשבילי הוא ילד, בן. אמנם לא בן ביולוגי, אבל בן שאני מלווה ודואג לו כאב. אז מאחר שכלובש מדים אסור לו להשיב, אנסה אני להיות לו לפה ולספר לכם שהבחור הזה שאתם מכנים בשם הכי נקלה ושטני עלי אדמות, הבחור היקר הזה, הוא קודם כל תלמיד ירא שמים המקפיד על קלה כחמורה. ה"נאצי" הזה מקפיד על שילוב מוחלט בין שמירת מצוות לבין נאמנותו לאכיפת החוק במדינת ישראל.
היו לו התלבטויות רבות בין גיוס למשטרה לבין גיוס לצה"ל. הוא בחר במשטרה דווקא כדי להוות גשר בינה לבין חרדים. הוא יכול היה בקלות לשרת ביחידה קרבית בצבא ולזכות לתהילה גדולה בקריית ארבע שבה אנחנו מתגוררים, אבל הוא בחר אחרת. בשבילכם. כי צריך שוטרים שמבינים את הלך הרוח בציבור החרדי.
בפעם הראשונה שקראתם לעברו "נאצי", הלכתם הביתה כאילו לא קרה דבר, אבל הוא חזר הביתה בדמעות. ארבע שנים אחרי הוא כבר התרגל. אני עדיין לא.
פעם דביר ירד משמירה באחד השערים של הר הבית וניצל את ההפסקה כדי ללכת לכותל, להתפלל מנחה וערבית. הוא תפס סטנדר ולמד גמרא. בסמוך ישב בחור חרדי, אולי קיצוני, אחד שחושב שהוא מייצג את ריבון העולמים. אני בטוח שריבון העולמים מתבייש בו. המישהו הזה החל לקרוא במתכוון ובקול רם פרקי תהילים, במיוחד את אלה העוסקים ברשעים, וכיוון אותם אל השוטר שיושב לידו. בעיצומה של תפילת עמידה של ערבית, הוא הגיע אליו ואמר: "רשע. תוריד את הכיפה. התפילות שלך לא שוות כלום, זה חילול השם. אתה תשב בגיהינום". אמר והלך.
איך אדם אומר "והוא רחום יכפר עון", מבקש את רחמי אלוהים, רגע אחרי שפירק את נשמתו של מי שקם בבוקר לשרת את תושבי ביתר עילית, לאתר את הרכב שחוסם לכם את החניה, להחזיר את השקט מתחת לביתכם, זה שאותו אתם מזעיקים כשקורה משהו?
(צילום: משה מזרחי, ירון ברנר)
דביר חזק. חזק מאוד. "התגייסתי כדי לגשר בין הציבור החרדי לבין המשטרה, אני מציל חיים והם לא ירתיעו אותי", הוא אומר לנו סביב השולחן בשבתות שבהן הוא לא במשמרת. והוא אכן שוטר מצליח שרק לאחרונה הועלה בדרגה וחתם על חוזה שני של שירות בקבע. כן, יש גם נחת, ברוך השם.
אז כן, הוא חזק, אבל אני פחות. אני רואה אותו חוזר בימים האחרונים מההפגנות טרוט עיניים, סחוט ועייף, פיזית ונפשית, קורס נטול כוחות לתוך הספה בסלון, מנסה להבין במה הוא חטא ואם מישהו מבין המקללים והמבזים אותו באמת חושב שאפשר להסתדר בלי משטרה.
אתם מכירים אותו במדים, חמוש באקדח בניידת סיור. אני מכיר אותו במכנסי בית וכפכפים, נרדם על הספרים שהוא אוהב. אני כבר קרוב להישבר, אבל הוא נחוש להמשיך.
בפעם הבאה כשתראו את דביר מסתובב על מדיו ומידותיו, ותקראו לעברו קריאות גנאי או תשליכו עליו ביצים או אבנים, אז רגע לפני שתלכו הביתה כאילו לא אירע דבר, תיזכרו שמאחורי המדים, האקדח והכיפה יש גם לב. גם הוא בן אדם וגם לו קשה. גם לו יש משפחה אוהבת, והמשפחה הזאת מבקשת בשמו, די, די לשנאה ולזלזול.
אם הייתם נכנסים לתוך מדיו הייתם רואים את הדברים אחרת. הייתם נזכרים שהתורה כותבת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". היא התכוונה לדביר.
- אהרן גרנות הוא יו"ר עמותת "עושי חיל" המעניקה בית חם לחיילים בודדים ממוצא חרדי שנזרקו על ידי הוריהם בגלל השירות בצה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
