האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, שהפלסטינים מכנים "אינתיפאדת אל-אקצא", פרצה שבע שנים אחרי החתימה על הסכם אוסלו, הסדר הביניים שחתם ראש הממשלה יצחק רבין עם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת. במסגרת ההסכם הוקמה הרשות הפלסטינית וצה"ל יצא מהערים הפלסטיניות הגדולות ומאזורים שאוכלוסייתם הייתה פלסטינית בעיקרה.
שני הצדדים והמנטור האמריקני הסכימו שחמש שנים אחר כך יחל משא ומתן על הסכם קבע, אולם שני הצדדים לא מיהרו להתקדם מהסכמי אוסלו לשלב הבא. בשנת 1996, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו נתן הוראה לפתוח את מנהרות הכותל, פרצו בשטחים הפרות סדר ועימותים מזוינים, שבהם היו לשני הצדדים הרוגים ופצועים רבים יחסית.
העימות שכך אמנם כעבור ימים אחדים, אבל בצה"ל הבחינו בתסיסה הגוברת בשטחים הפלסטינים וראו באירועי מנהרת הכותל סימן לבאות. הרמטכ"ל שאול מופז הורה לצה"ל להפיק לקחים ולהתכונן לאינתיפאדה גדולה נוספת שתהיה חמורה מהקודמת, ושהפלסטינים יעשו במהלכה שימוש נרחב בנשק חם ומטעני נפץ.
מבצע ההכנות וההסלמה הצפויה קיבלו את שם הקוד "אירועי גאות ושפל". בצה"ל פיתחו שיטות לחימה מיוחדות למקרים שבהם חמושים יירו לעבר חיילי צה"ל בחסות הפרות סדר המוניות של אזרחים. נצברו גם אמצעי מגן לכוחות שיבואו במגע קרוב עם ההמון הפלסטיני ועם החמושים שנטמעו בו. אחרי שפרצה האינתיפאדה התברר שלעובדות האלה הייתה משמעות קריטית.
ביולי 2000, חמישה חודשים אחרי שצה"ל נסוג מלבנון, זימן הנשיא האמריקני קלינטון את ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ואת יו"ר הרשות הפלסטינית ערפאת לקמפ דייוויד, מעון הנופש הנשיאותי בהרים לא רחוק מוושינגטון. המטרה הייתה לנסות להחיות את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ולגבש עקרונות להסדר קבע.
עוד קודם שברק יצא למפגש עם הנשיא האמריקני וערפאת, בחטיבת המחקר של אמ"ן הגיעו למסקנה ש"ערפאת אינו יכול להרשות לעצמו להגיע להסכם עם ישראל על סיום הסכסוך בלי עימות אלים". באמ"ן גם ידעו לתאר בדיוק, שעושה היום צמרמורת, אילו שיטות ואמצעי טרור יפעילו הפלסטינים במסגרת העימות שיזמו.
9 צפייה בגלריה
ערפאת קלינטון וברק בקמפ דייוויד. עוד לפני הפגישה העריכו באמ"ן שיהיו עימותים
(צילום: AP)
למרות זאת, ברק החליט לצאת לקמפ דייוויד מתוך כוונה למצות את הסיכוי הקלוש לשלום. הוא צוטט כמי שאמר שאם המהלך ייכשל, ייחשף פרצופו האמיתי של ערפאת קבל עולם והקהילה הבינלאומית.
כצפוי, השיחות בקמפ דייוויד קרסו אחרי שדרישותיו של ערפאת מברק לא נענו. ערפאת הכועס והמאוכזב חזר לרמאללה, ולפי מידע מודיעיני שהגיע לצה"ל, הוא ספק רמז ספק הורה לאנשיו להכין את השטח להתקוממות עממית גדולה. אין ספק שגם הוא וגם השייח יאסין מחמאס שאבו עידוד ותמריץ מהנסיגה המבוהלת של ישראל מדרום לבנון במאי אותה שנה.
מכאן שאדי הדלק כבר היו באוויר כשחבר הכנסת אריק שרון, ראש האופוזיציה הימנית לממשלת השמאל-מרכז של ברק, החליט לעלות בהפגנתיות להר הבית בסוף ספטמבר 2000. הפרובוקציה הציתה כצפוי את הרחוב הפלסטיני הירושלמי, ומשם פשטה הלהבה לרחבי יהודה ושומרון ולרצועת עזה.
--
יומיים אחרי שהחלו המהומות ירדתי לרצועת עזה. הייתי אז פרשן לענייני ביטחון של "ידיעות אחרונות" ורציתי להתרשם ולהבין מכלי ראשון מה קורה בשטח. הרמטכ"ל מופז סיפר לי בהשתאות יום קודם לכן שמוחמד דחלאן, ראש הביטחון המסכל בעזה, התקשר אליו בזעם וטען שחיילי צה"ל הם שיוזמים את העימותים בנקודות החיכוך כדי להרוג באנשי הביטחון הפלסטינים. כהוכחה טען דחלאן שלחיילי צה"ל אין כמעט אבדות, ואילו עשרות מאנשי הביטחון הפלסטינים נהרגו ונפצעו.
9 צפייה בגלריה
מופז בהמשך האינתיפאדה. טען שהשוטרים הפלסטינים יורים על חיילי צה"ל
(צילום: gettyimages)
מופז טען כמובן שההפך הוא הנכון, וכי השו"פים (השוטרים הפלסטינים) הם שיורים על חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, ואלה מגיבים היטב ואינם נפגעים מפני שהתאמנו לאירועים של ירי בנוכחות הפרות סדר המוניות, ומפני שיש להם אמצעי הגנה ואמצעים משופרים לשליטה בהמון משתולל.
השיחה הסתיימה בטריקת טלפון נזעמת של דחלאן. שוחחתי עמו כמה שנים אחר כך והוא חזר וטען באוזניי כי קטלניות היתר שהפגינו לוחמי צה"ל היא שמנעה בעדו מלהרגיע את השטח והוציאה את האינתיפאדה משליטה.
למחרת, בהתנחלות נצרים הנצורה, כבר לא היה לי ספק מי היוזם. אי אפשר היה להגיע אל היישוב המבודד ברכב אלא במסוק, ורק בשעות הלילה. התושבים הסתגרו בבתיהם והכניסו את הילדים לחדרים פנימיים. הם היו שקטים בעיקר אחרי שפלוגה נוספת של מג"ב הגיעה לשמור עליהם, אולם ניכר היה שהם פוחדים ומתכוננים לגרוע מכל.
נסענו בג'יפ של מפקד הפלוגה למוצב "מגן 3" שחלש על הצומת בין הכביש שהגיע מישראל לכביש הרצועה. המוצב היה מוקף המון זועם משלושה עברים. על הגדרות הגבוהות שנועדו להגן על הלוחמים בעמדות מבקבוקי תבערה ואבנים היו תלויים, פשוטו כמשמעו, כמה צעירים פלסטינים שהתאמצו לטפס ולהיכנס פנימה.
כמאה מטרים מאחוריהם עמדו מאות אולי אלפי פלסטינים, גברים ונשים, ששאגו, נופפו בדגלים, הציתו בקבוקי תבערה, רצו קדימה והטיחו אותם בחומת המוצב. מאחורה, בקומה השנייה של בית בפינה הדרום-מזרחית של הצומת ראיתי הבהקים. "תיזהר, אלה השו"פים צולפים בנו".
מדי פעם אחד הצעירים שטיפסו על גדר המוצב נפל לקרקע. אם מפני שנפגע מקליע גומי שירו לעבור המג"בניקים או מקליע "חי" שירו אנשי הביטחון הפלסטינים. כמה נערים היו יוצאים מההמון ונושאים את הפצוע או ההרוג לאמבולנסים שעמדו בצד והמתינו לקליינטים. בשלב מסוים פתחו השו"פים באש מקלעים קלים מהבית בצומת וממפעל המלט הפלסטיני שבסמוך למוצב. המג"בניקים לא נשארו חייבים ושיגרו צרורות ארוכים ממקלעי המא"ג שבעמדות.
בחילופי האש האלה נהרג לטענת הפלסטיני הילד מוחמד א-דורה. צוות צילום של תחנת הטלוויזיה הצרפתית החשובה "אנטן 1", שהתמקם ליד מפעל המלט הפלסטיני, מיקד את עדשת המצלמה בא-דורה ובאביו, ששכבו נואשים ליד קיר הבית בצומת, מנסים להסתתר ולסמן בידיהם שיפסיקו לירות לעברם.
בסרט הצרפתי, שהוקרן אותו ערב בכל רחבי העולם, סופר שמוחמד א-דורה נפגע ונהרג. הוא נראה שוכב ללא נוע ליד אביו, וכך הפך לסמלה של האינתיפאדה וסמל "ההתעמרות של הכובש הישראלי האכזר" בבני העם הפלסטיני. אבל תחקירים שביצע צה"ל וביצעו עיתונאים ישראלים, צרפתים וגרמנים מיד אחרי האירוע, ושנים אחריו, העלו ספקות כבדים לגבי אמיתות הנרטיב. יש המטילים אפילו ספק שמוחמד א-דורה נהרג וטעונים כי הוא נשאר בחיים כמו אביו.
אבל באותו יום, וביתר שאת בחודשים ובשנים שבהם נמשכה האינתיפאדה, ליבו מוחמד א-דורה וצילומיו את השנאה הפלסטינית לישראל, ושימשו הצדקה לפיגועי ההתאבדות הנוראים באוטובוסים ובמסעדות שיזם חמאס.
כמו כל העיתונאים שדיווחו מהשטח, נזקקתי גם אני לכל המקצועיות והאיפוק שיכולנו לגייס כשדיווחנו מהפיגועים שגבו את חייהם של מאות בירושלים ובערים אחרות. קשה במיוחד לעיכול הייתה ההכרה שלצה"ל, השב"כ והמשטרה אין מענה לתופעת המפגעים המתאבדים, אותם אנשי חמאס, שהיו למעשה טילים אנושיים שפגעו בדייקנות במטרותיהם וגבו מחיר דמים בלתי נסבל.
--
בתוך צה"ל התנהל באותה עת ויכוח עקרוני וקשה בין מפקדי השטח הבכירים לבכירי המטכ"ל. מפקדי השטח, ובראשם המח"טים הסדירים, דרשו שירשו להם להיכנס ולפעול בתוך הערים הפלסטיניות הגדולות ובתוך מחנות הפליטים. רק כך, טענו המח"טים, אפשר יהיה לעצור ולחקור את משלחי הטרור, פעיליו וסייעניו, וכך לסכל פיגועים בהכנה ולפרק את מעבדות הנפץ.
הפיקוד הבכיר של צה"ל היסס. ראשית, מפני שחשש שצה"ל יספוג אבדות כבדות אם ייכנס לשכם, רמאללה, טול כרם, ג'נין, חברון ולמחנות הפליטים שלידן. שנית, מפני שהדרג המדיני הבכיר, וכמוהו צמרת צה"ל, קיוו עדיין שאפשר יהיה להחזיר את השקט באמצעות משא ומתן עם ערפאת ותיווך אמריקני. שלישית, מחשש לתגובה בינלאומית שתגנה את הפרת הסכמי אוסלו על ידי ישראל.
ראש הממשלה אריק שרון, ובמידה מסוימת גם שר הביטחון בן אליעזר, לחצו אמנם על צה"ל לפעול ביתר אגרסיביות נגד טרור המתאבדים, אך הם לא רצו לכפות על הצבא דרך פעולה שאינה מקובלת על הפיקוד הבכיר, כדי שלא יוחזקו בציבור כאחראים אם נבואות הזעם יתממשו.
"היינו די מתוסכלים מזה שיש מלא פיגועים ולא עושים עם זה שום דבר, או לא עושים מה שאנחנו (מפקדי השדה – רב"י) חשבנו שניתן לעשות", אמר יאיר גולן, לימים סגן הרמטכ"ל ואז מפקד חטיבת הנח"ל, כשהוא מדבר על 18 חודשי האינתיפאדה שקדמו למבצע "חומת מגן".
גולן סבור שאחד הגורמים לחששות שקיננו במטכ"ל היו דו"חות המודיעין שדיברו על אלפי לוחמים חמושים חדורי מוטיבציה בערים ובמחנות הפלסטינים. לדברי גולן, הוא והמח"טים האחרים ידעו היטב אחרי כמה חודשי לחימה שכשצה"ל מעז ונכנס בכוחות גדולים למרכזי האוכלוסייה הפלסטינית, אפילו לקסבות, מספר הלוחמים שמתייצבים מולו הוא כמה עשרות ולא אלפים.
במרבית המקרים הם נעלמו אחרי חילופי אש לא ארוכים. בקיצור, השד ממש אינו נורא כפי שהוא מצטייר לשמוע. תופעה דומה הייתה גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". אבל במטכ"ל סירבו לשמוע.
--
בתחילת 2002 התחיל צה"ל סוף-סוף לשלוח את החטיבות הסדירות שלו לפשיטות מעצרים והרס תשתיות טרור בתוך יישובים פלסטינים. בפברואר נכנס מח"ט הצנחנים אביב כוכבי (היום הרמטכ"ל) עם לוחמיו וגדוד מחטיבת הנח"ל למחנה בלטה, שנחשב למעוז בלתי חדיר של הטרור. הוא השתלט על המחנה תוך שימוש בשיטת תנועה יצירתית – שבירת פרצות בקירות פנימיים באמצעות פטישים כבדים ומסורי בטון, ומעבר דרכם.
חרף האזהרות והחששות, חטיבת הצנחנים איבדה במבצע "מסע בצבעים" לוחם אחד, סמ"ר חיים בכר ז"ל. חטיבת הנח"ל פשטה בהצלחה לא פחותה על מחנה אל עמארי שליד רמאללה, וגולני כיתרו את המוקטעה שבה ישב ערפאת. אבל אחרי ימים ספורים הכוחות יצאו ושבו לבסיסים. עדיין אין מהלך גדול אחד ומקיף שייתן טיפול שורש לבעיית המתאבדים.
ההיסוסים בממשלה ובמטכ"ל נגמרו ב"מרץ השחור" בשנת 2002, החודש שבו נרצחו 135 ישראלים ב-23 פיגועים. שיאו הנורא של אותו חודש היה פיגוע ההתאבדות בערב פסח, ב-27 במרץ 2002, במלון "פארק" בנתניה, שבו נקטלו 30 אזרחים ותיירים שהסבו לשולחן הסדר. אז החל המפנה.
יומיים אחרי כן יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". את השם בחר אלוף-משנה גל הירש, קצין אג"מ של פיקוד המרכז, מתוך פזמון השיר "בין גבולות", שכתב המשורר חיים חפר.
היעד העיקרי היו הערים רמאללה, שכם, בית לחם וג'נין, ומחנות הפליטים שסביבן. המשימה הייתה מעצר מבוקשים וסייענים והעברתם לחקירת שב"כ, הרס מעברות הנפץ, ותפיסת כלי הנשק. אבל בניגוד למבצעים קודמים, הכוונה הפעם הייתה להיכנס לריכוזי האוכלוסין הפלסטינים העיקריים ולשהות שם כדי לבצע הרס יסודי של התשתיות האנושיות והפיזיות של הטרור, וכדי לאסוף מודיעין שישרת את המשך הלחימה.
"בתכנון של 'חומת מגן' שמו את הכוחות הכי טובים מול רמאללה ושכם", סיפר אלוף במילואים נועם תיבון, שהיה מח"ט יהודה במהלך האינתיפאדה. "הייתה תחושה ששמה, בגלל מחנות הפליטים, יהיו הקרבות הכי קשים. ככל שהלכו לפריפריה שלחו את הכוחות הפחות חזקים. בסוף הערים הגדולות נכבשו כמעט בלי נפגעים".
היוצאת מהכלל הייתה ההשתלטות של חטיבה 5 על מחנה הפליטים בג'נין. 2,000 אנשי מילואים גויסו לטובת המבצע, בהם גם אנשי החטיבה. ביום השביעי ל"חומת מגן", נהרגו 13 לוחמים במארב שטמנו להם הפלסטינים בסמטאות מחנה הפליטים. כמה מהגופות נחטפו. אנשי שייטת 13 שהוזעקו למקום חילצו את הגופות, ודחפורים של צה"ל הרסו חלק נרחב מהמחנה. הפלסטינים הפיצו שמועות על טבח שבוצע במחנה, אבל ועדת חקירה של האו"ם מצאה שזו הייתה בדיה מוחלטת.
"כל החטיבות הסדירות שהשתתפו בחומת מגן, וחטיבות החי"ר בפרט, הגיעו למבצע אחרי הרבה מאוד ניסיון במרחב הפלסטיני", אמר גולן. "בשנה שלפני מבצע חומת מגן הן קפצו מדרגה בכשירות שלהן להילחם בתוך מרחבים אורבניים. הקפיצה הזו לא קרתה במערך המילואים".
"אם אתה שואל אותי מה היה שגוי בחומת מגן? זה המודל שניסינו לעשות עם חטיבה 5. זו חטיבה מצוינת, אבל היא שילמה את מחיר הכניסה ללחימה ללא הכנה. לא היה להם הביטחון וההבנה, וגם לא הניסיון המצטבר, כדי לממש את המודל הזה. היה צריך לתת לחטיבה סדירה להיכנס ראשונה לג'נין ולמחנה הפליטים ולבצע את ההשתלטות, ורק אחר כך להכניס חטיבת מילואים שתחליף את הסדירה ותחזיק את השטח. כך היה ברמאללה".
גולן מהרהר לרגע ומוסיף: "בפרספקטיבה של הפקת לקחים, לא רק נוסטלגיה, צריך לדעת שבסדיר נבנה המון ידע, ואת הידע הזה צריך ללמד דרך קבע את מערך המילואים. אם לא מנחילים את הידע למילואים – חוטפים".
כאמור, מבצע "חומת מגן" כשלעצמו לא מיגר לחלוטין את הטרור. עברו עוד כשלוש שנים עד שהאינתיפאדה דעכה ב-2005-2004. אבל אפשר לקבוע שצה"ל, השב"כ והחוסן הנפשי של אזרחי ישראל והצבא ניצחו את ארגוני הטרור והגרילה הפלסטינים באינתיפאדה השנייה.
יותר מזה, במבצע "חומת מגן" הונחה התשתית לעליונות המודיעינית ולחופש הפעולה המבצעי, שבאמצעותם מסכלים צה"ל והשב"כ גם היום פיגועי טרור ביהודה ושומרון ומונעים שם התפתחות איום רקטי כמו זה שנשקף לנו כעת מרצועת עזה.
ב"חומת מגן" הוכח שהיכולת של גורמי הביטחון הישראלי להגיע בכל רגע נתון לכל פינה בשטח הפלסטינים היא, ותישאר, מרכיב חשוב בביטחון הלאומי של ישראל. ה"התנתקות" המוחלטת מעזה והפקרתה לשלטון חמאס רק מאששת קביעה זו.
אבל השטח הפלסטיני מבעבע ומדי פעם מתלקחת הסלמה שמוציאה צעירים לעימותים עם המשטרה וצה"ל ברחבי יהודה ושומרון. מפלס האלימות וההסתה נוסק במהירות בעיקר בהסלמות שמתרחשות על רקע דתי. עימותים בהר הבית בירושלים, הרוגים מאש צה"ל, התלהמויות ברשתות החברתיות ועימותים עם המתיישבים היהודים – הם הדלק שמזין ומלבה את ההסלמות ועלול להביאן לכדי אינתיפאדה שלישית.
בשטח פועלים גם גורמים מרסנים רבי עוצמה: המצב הכלכלי המשופר יחסית בגדה המערבית (בהשוואה לעזה) ושיטות הפעולה הכירורגיות של צה"ל, שנמנע ככל האפשר מהפרעה למרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית הלא מעורבת, ומפריד בינה לבין הגורמים המתסיסים. סבל הפלסטינים באינתיפאדה השנייה עדיין מרתיע, וכך גם פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטינים.
אחרי ארבע שנים שבהן נהרגו יותר מאלף ישראלים ויותר מ-5,000 פלסטינים, אפילו 'ניצים' מושבעים בקשת הפוליטית בישראל הגיעו למסקנה שאי אפשר להסתפק בכיבוי תבערות שפורצות מפעם לפעם בשטחים. נחוצה אסטרטגיה לאומית שתשיג רגיעה יציבה ותאפשר דו-קיום ישראלי-פלסטיני בין נהר הירדן לים התיכון.
מהתנסויותיי בשדות הקטל בעולם ובמזרח התיכון למדתי שרק צמצום משמעותי של החיכוך בין האוכלוסיות וסיום מצב הכיבוש יכולים לתת לנו את התוצאה המקווה. רק הפרדה תמנע אינתיפאדה שלישית ורביעית.
מתוך ספר חדש של רון בן ישי שייצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".
פורסם לראשונה: 12:51, 10.09.20
