אם מישהו רוצה להבין עד כמה ממשלת השינוי נשענת על כרעיה של תרנגולת צולעת, הייתי ממליץ לו להריץ לאחור את הקרב המרתק שניטש אתמול (ד') בין איילת שקד למרב מיכאלי על המקום בוועדה לבחירת שופטים. על פניו - מחלוקת אידיאולוגית ראויה. הרי אנשים נשלחים לכנסת כדי להשפיע על צביון המדינה. בטח כשמדובר בתחום רגיש כל כך כמו מערכת המשפט.
ומה קרה בפועל? מתקפות משני הצדדים: תומכי גוש השינוי גערו במיכאלי על התבצרותה. בתוך שעתיים היא קיבלה לא פחות מ-660 הודעות מפעילים שלחצו עליה להתקפל, העיקר שתוקם הממשלה. כביכול יש מטרת-על אחת – להעיף את בנימין נתניהו מהשלטון, וחוץ מזה, שום דבר לא מעניין: לא עקרונות, לא אידיאולוגיה, לא מערכת המשפט, רק להעיף את נתניהו מהשלטון. גם התבצרותה של שקד נתקלה בעוינות. "היא עושה הכול כדי להכשיל", תקפו תומכי בנט. "עדיף לוותר ולהתקדם לחתימה, כדי שבנט יהיה ראש הממשלה".
זו רק דוגמית. כל השיח סביב הקמת הממשלה - בשני הצדדים - הוא פרסונלי מראשו ועד רגליו, נטול כל הסתכלות ערכית ואידיאולוגית. אנשים נמצאים בכנסת כדי "להעיף" את פלוני או "להמליך" את פלמוני, ושום דבר מעבר לזה אינו מעניין. הלוחמה הפרסונלית הזו המיטה עלינו את אחד המשברים הפוליטיים המביכים בתולדות המערכות הדמוקרטיות - שנתיים של תקיעות פוליטית ללא הכרעה, רק בגלל שנאות אישיות.
האם הפעולה הצבאית שהממשלה תצטרך לצאת אליה עם ההסלמה הביטחונית הראשונה, תתאפשר כשמנסור עבאס מחזיק במפתחות הקואליציה?
הקורבנות של קרב השנאות הזה - אלה אנחנו, האזרחים, שנאלצים להתחבט בין שתי חלופות אסוניות: בחירות ללא הכרעה, או הקמת ממשלה משותקת ובלתי הגיונית, כמו זו שגוש מתנגדי נתניהו מנסה להקים. ממשלה שבה כל אחד משליך את עמדותיו הערכיות לפח האשפה. השמאל עם הכתרתו של בנט, אבי רעיון הסיפוח, לראשות הממשלה, העיקר להעיף את נתניהו; בנט וסער בישיבה עם רע"מ בניגוד לאידיאולוגיה שאליה הטיפו שנים, הפקרת הנגב, והענקת כוח בלתי מוגבל למפלגה שמקדמת רעיונות איסלאמיים מובהקים. גם לנתניהו לא חסר: הוא היה הראשון שהכשיר את רע"מ, ובלבד להישאר בשלטון.
אחרי שייקשרו הקשרים ויחוברו הקטבים, הרכבת הפוליטית תהיה אמורה לנוע לעבר יעד שלטוני כלשהו, אף שעקרונותיה מחוברים בסבך של חבלים רופפים ומאולתרים. אף אחד לא חולם שהממשלה הזו תמלא את ימיה. ויתרה מכך, האם הפעולה הצבאית שהממשלה תצטרך לצאת אליה עם ההסלמה הביטחונית הראשונה, תתאפשר כשמנסור עבאס מחזיק במפתחות הקואליציה?
אריה ארליךאינני משוטי הנבואה הפוליטית, אבל השעות מורטות העצבים שעברו אתמול על פלגי הגוש היו בבחינת חזרה גנרלית לקראת היעדר יכולת של ממשלה כזו להתנהל אפילו שבוע. זו ממשלה שתתקוף את עצמה בתהליך אוטואימוני שהתחיל כבר בשלב המו"מ הפוליטי. הר של מחלוקות וניגודים - מעיצוב פניה של מערכת המשפט לעשורים הקרובים, הכשרת הבנייה הפרועה בנגב, ניהול ועדת הפנים המשפיעה על כלל הרשויות המקומיות בידי רע"מ, והפקדתם של כל מוקדי הכלכלה הישראלית בידיה של מפלגה אחת, ישראל ביתנו, לאו דווקא בעלת רקורד חלק בתחום ניקיון הכפיים.
יש רק נחמה אחת: אחרי שתיגמר ההרפתקה - המערכת תתאפס, והכל יחזור להיות שפוי יותר. כישלונה הצפוי מראש של הממשלה - יפתור את השיתוק הפוליטי לטווח הארוך; ימין יהיה ימין, שמאל יהיה שמאל, השיח האישי יירגע. והאנדרטה על שמם של פוליטיקאים מכל הצדדים שהובילו אותנו לאסון הפוליטי המתמשך בהיסטוריה, רק בגלל שנאות אישיות - תהפוך לתמרור אדום ובוהק שיגדע תופעות של אופורטוניזם פוליטי להמון שנים. בתקווה שהנזק בינתיים לא יהיה גדול מדי.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
