כ"ט בנובמבר הוא תאריך חשוב בהיסטוריה הפוליטית של עם ישראל. בתאריך זה ב-1947 הצביע האו"ם בעד תוכנית החלוקה והניח את התשתית המדינית להקמת המדינה. ראשי מפא"י, גלגולה העתיק של מפלגת העבודה, שהיוו את חוד החנית של הנהגת היישוב בארץ, לא חלמו בסיוטיהם שבאותו יום בדיוק כעבור 73 שנה (אתמול, יום א') תתקיים האשכבה הסופית של הגוף שהקים את המדינה: ועידת העבודה הסמיכה את היו"ר עמיר פרץ למסמס את הפריימריז, למזג את המפלגה לתוך כחול לבן, ולמעשה לפורר אותה.
לאורך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל הייתה העבודה ונשארה המפלגה החשובה והמשפיעה ביותר בנוף הפוליטי. שליטתה הבלתי מעורערת על המערכת עד המהפך של 1977 הינה עד היום אחת הארוכות אי פעם בהיסטוריה של המשטרים הדמוקרטיים.
בראשות דוד בן גוריון היא הובילה את היישוב היהודי לעצמאות היסטורית, בראשות לוי אשכול היא השיגה ניצחון צבאי אדיר במלחמת ששת הימים, ובראשות יצחק רבין חתמה על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ועל הסכם שלום עם ירדן.
אבל ב-20 השנים מאז התמוטטות תהליך אוסלו ופריצת האינתיפאדה השנייה היא לא מצליחה לחזור להנהגת המדינה. מלבד בחירות 2015, שבהן השכיל יצחק (בוז'י) הרצוג להבין שהדרך לעשות זאת עוברת באיחוד בגוש המרכז-שמאל, היא לא הצליחה להוות אלטרנטיבה לבנימין נתניהו ולליכוד. הקמת כחול לבן בגרסתה המאוחדת - שכפול גנטי של מפלגת העבודה של שנות ה-90 - ריסקה את העבודה ולקחה את מקומה.
עמיר פרץ מודל 2020 אינו עמיר פרץ מודל 2006, שהביא מגזרים חדשים של מצביעי ליכוד. כיום הוא עסוק בהישרדותו הפוליטית בלבד ומפלגת העבודה היא כלי למימוש שאיפותיו
כיום, בראשות עמיר פרץ, המפלגה עסוקה בהישרדות פוליטית מעוררת רחמים. בשנה האחרונה הוא הספיק להוביל אותה לשני איחודים פוליטיים מופרכים יותר או פחות - פעם עם אורלי לוי מימין ופעם עם מרצ משמאל. לקינוח, לאחר שגילח את שפמו ובניגוד לכל הצהרותיו, הכניס פרץ ללא בושה את העבודה לממשלת נתניהו.
כעת, בשם הישרדות ותו לא, הוא מנווט את המפלגה לעבר בית הקברות של הפוליטיקה הישראלית.
עמיר פרץ מודל 2020 אינו עמיר פרץ מודל 2006, שהצליח להביא מגזרים חדשים של מצביעי ליכוד מסורתיים מעיירות הפיתוח, אנשים שעבורם פתק "אמת" היה סדין אדום. כיום פרץ עסוק בהישרדותו הפוליטית בלבד ומפלגת העבודה היא כלי למימוש שאיפותיו.
ההיסטוריה הפוליטית שלו מוכיחה זאת היטב. הוא כבר עזב פעמיים את מפלגת העבודה כאשר דברים לא הסתדרו עבורו. לפני בחירות 1999 הוא עזב להקים את "עם אחד". לפני בחירות 2013, לאחר שהפסיד בפריימריז על ראשות המפלגה לשלי יחימוביץ', נטש שוב לטובת "התנועה" של ציפי לבני ומונה לשר בממשלת נתניהו. כעת הוא שוב מחליט לנטוש, אבל הפעם הוא לוקח את כל המפלגה איתו.
מפלגת העבודה לא צריכה לבטל את הפריימריז, מהלך אנטי דמוקרטי בעליל, כדי להבטיח לעמיר פרץ סיכוי במרוץ לנשיאות המדינה. היא בוודאי לא צריכה להתמזג ולהיעלם בתוך כחול לבן ובני גנץ, שממילא כנראה סיימו את דרכם בפוליטיקה הישראלית.
מה שמפלגת העבודה צריכה – או חייבת – לעשות, זה להיפטר מהיו"ר שמוליך אותה לאבדון. היא צריכה יו"ר חדש שיצליח להחזיר מצביעי מרכז-שמאל הביתה. רק אז, אולי, היא תוכל להוות אלטרנטיבה.
- אורי ורטמן הוא דוקטורנט ב-University of South Wales, UK ועמית מחקר באוניברסיטת חיפה. לשעבר יועצו המדיני של יצחק הרצוג כשהיה יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
