ביום בהיר אחד לפני הרבה שנים הפכתי לנפגעת עבירה (המילה "קורבן" לא מדברת אליי). הייתי מרצה צעירה למשפטים, ייצגתי אנשים מפחידים וראיתי את עצמי אישה חזקה ששואפת לכבוש את העולם. בעקבות התקיפה עברתי טלטלה רגשית ארוכה, התמודדתי עם תחושת ההרס של הביטחון האישי שלי, עם מחשבות נקמה ועם כעס על תפקוד מערכת המשפט בכל הקשור לזכויות של נפגעי עבירה. ואז פגשתי בבית המשפט את הפוגע ואת משפחתו.
הם היו אנשים מפוחדים, קשי יום, שניהלו מלחמת הישרדות מתמדת מול עוני, התפרקות המשפחה, סטיגמה והדרה חברתית. למרות הכאב וסערת הרגשות שליוו אותי, הדו-שיח השקט שניהלנו בעיניים באמצעות מבטים גנובים וחודרים גילה אמת אחרת, מקבילה ועמוקה יותר מהפינג-פונג המשפטי.
אחרי תקופה ארוכה של הרהורים ופיתולים הגעתי להכרה המשחררת שהדבר הנכון הוא להושיט יד לפוגע כי אנחנו בבוץ ביחד. אני פוסט-טראומטית, אבל גם אנשים שנכנסים ויוצאים מהכלא הם פוסט-טראומטיים.
לפני עשר שנים התחלתי ללוות אסירים בחזרה לחיים בחברה ה"חופשית". בחרתי לעשות צעד שובר מוסכמות ולהגיד: אני מחכה לך פה בחוץ, לקחת אותך לדרך אחרת, מורכבת, לפעמים כואבת ומסוכסכת, אבל יהיה הרבה יותר טוב לכולנו אם נלך יד ביד.
בפעם הראשונה שליוויתי אסיר משוחרר הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, למרות הקולות של חבריי שהתעקשו: "אין לך מה לעשות בחיים? לאנשים כאלה מגיע להישאר מאחורי סורג ובריח עד שימותו וסוף סוף ניפטר מהם".
צעקתו של יונתן היילו לא הדהדה. לא נדע אם ליווי ועזרה של אדם שבא ממקום אמפתי ולא שיפוטי היה יכול לפתוח צוהר של תקווה בתחושות של בדידות ומבוי סתום שאפפו אותו מאז שחרורו
במציאות פגשתי בחור עם מראה קשוח ולב רך ושברירי, בעל סיפור חיים גדול מהחיים, אדם בודד ומבולבל שעלה מחבר העמים עם חזון להיות שותף בגורלו של העם היהודי, אבל בדרך החלום האידאליסטי התנפץ. לאורך חודשים הייתי אוזן קשבת ויד תומכת. בכינו, צחקנו, צעקנו, ולאט לאט הוא התחיל להאמין בעצמו, לסגל הרגלי חיים בריאים יותר, לקבל החלטות מושכלות, לחשוב לפני המעשה, והכי חשוב - לפתח חזון עם מטרות, מפה וכלים שיאפשרו לו להגשים אותו בלי להסתבך שוב ושוב.
העוצמה בחוויית הליווי של אדם שיוצא מהכלא ומנסה לבנות את עצמו פורצת את גבולות המילים. אסיר משוחרר הוא אדם בודד ששהה בעולם אחר עם כללים נוקשים וברורים, שבו מה שאתה חושב לא נחשב. לעומת זאת, בחברה ה"חופשית" הכול נראה פרוץ ונתון למשא ומתן. להיות שותפים בפתיחה של פרק חדש בחיים, ברפוי של יחסים שנפגעו במשפחתו של האסיר, בחזרה לעולם העבודה – זו חוויה ממכרת של כוחנו להשפיע, דבר שמתגמל כל השקעה בבן אדם.
את המיזם "בגובה העיניים – מנטורים מלווים לאסירים משוחררים" הקמתי גם במטרה לחבר בין סקטורים בחברה שבדרך כלל לא פוגשים זה את זה. אנשים אמיצים ללא קשר לעולם הפלילי שוברים את הפחד ומתגברים על מבטים ספקניים של חבריהם כדי להושיט יד עוזרת ואוזן קשבת לאנשים שעשו טעויות, שילמו את חובם לחברה ומגיע להם להתחיל פרק חדש.
הריאיון האחרון של יונתן היילו
(צילום: אורי דוידוביץ')
יונתן היילו הרג את האדם שאנס אותו ושילם מחיר כבד. כשיצא מהכלא הוא רצה לקחת את עצמו בידיים ולהשתקם. בראיון האחרון לפני מותו הוא אמר כאן: "כשסגרו עליי את הדלתות נהייתי מבולבל, מתוסבך, לא ידעתי מה לעשות, והתחילו המחשבות האובדניות… אני מאוד רוצה שיעזרו לי להתחיל מחדש".
צעקתו לא הדהדה. לצערנו, לא נדע אם ליווי ועזרה של אדם שבא ממקום נקי, אמפתי ולא שיפוטי, היה יכול לפתוח צוהר של תקווה בתחושות של בדידות ומבוי סתום שאפפו את היילו מאז שחרורו.
אני מברכת את היום בו העזתי לשים את הכעס בצד להפשיל שרוולים. אדם לא יכול להציל את עצמו לבדו. יציאה מהבועה של עצמנו והושטת יד לאדם שנפל לבור שחור ועמוק מחזקות את החסינות שלנו נגד נגיפי האדישות וההתפרקות החברתית.
- מרים הירשפלד היא מייסדת המיזם "בגובה העיניים – מנטורים מלווים לאסירים משוחררים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
