במשך למעלה משנה, כשטראמפ צפה בביידן הולך ומסתמן כפייבוריט בפריימריז הדמוקרטיים, שורת ההתקפה שלו על סגן הנשיא לשעבר הייתה ברורה וחדה: הוא סנילי, הוא מנומנם וימיו הטובים מאחוריו. המעידות של ביידן בדבריו בחלק מהראיונות שנתן ובכמה מהעימותים שבהם השתתף בפריימריז היו חומר בערה משובח בידי הקמפיין של טראמפ, ועוררו חששות בצד הדמוקרטי.
ביידן לטראמפ בעימות: "אולי תשתוק, בן אדם?"
(צילום: רויטרס)
ביידן אכן סובל מחולשה רטורית, אבל האסטרטגיה של טראמפ התגלתה כחרב פיפיות. ראשית, מצביעים קשישים ראו בה עלבון אישי ושיימינג בלתי מוצדק על רקע גילנוּת. אם לשפוט לפי הסקרים, המתקפות הללו על ביידן גורמות למצביעים בחתך הגיל שלו דווקא לגלות אמפתיה כלפיו, והיא מיתרגמת להישגים אלקטורליים.
שנית, כשטראמפ טוען חדשות לבקרים שביידן "אינו מתפקד", הוא הלכה למעשה מנמיך את רף הציפיות ממנו. לפתע, הופעות סבירות פלוס כמו נאומו של ביידן בוועידה הדמוקרטית באוגוסט או בכנס בוחרים שערכה לאחרונה CNN נראות פנומנליות, וזוכות לסיקור חיובי בהרבה מזה שהיו מקבלות לולא המתקפה של טראמפ.
בעימות הנשיאותי לפנות בוקר (יום ד') נחשפה החולשה השלישית של "אסטרטגיית סליפי ג'ו" ("ג'ו הישנוני") של טראמפ: התברר שביידן לא יוכיח שטענותיו של טראמפ על כישוריו הקוגניטיביים נכונות, כל עוד טראמפ לא ייתן לו הזדמנות לעשות זאת. משפטים ארוכים ושאלות כלליות הם בדיוק הפחים הקטנים שבהם היה ביידן עלול ליפול, אבל פעם אחר פעם לאורך העימות התפרץ טראמפ לדבריו, קטע אותו, הפריע לו והקניט אותו. תגובות אלה העבירו לחלוטין את הפוקוס לצד של טראמפ, לסגנון התוקפני שלו ולחוסר הכבוד שלו למעמד וליריבו.
ביידן על חד-אופן
חשוב להבהיר – ההופעה של ביידן הייתה בינונית מאוד. חצי השעה הראשונה שלו התאפיינה ברובה בתשובות מגומגמות ולא קוהרנטיות. הקייס שהציג בטיעוניו השונים היה מפוזר ולא חד, וניכר עליו שהתרגש מאוד. טראמפ לעומתו היה רהוט יותר ושידר שהוא בטוח בהרבה בתשובותיו.
שלושת הנושאים הראשונים שבהם עסק העימות דווקא היו אמורים להיות הרמות להנחתות עבור ביידן: המינוי הצפוי של שופטת לבית המשפט העליון במקום רות ביידר גינסבורג המנוחה מעסיק מאוד את הבייס הדמוקרטי; בכל הנוגע לביטוח הבריאות דעת הקהל נמצאת באופן מובהק בצד הדמוקרטי; ולפרשת המיסים של טראמפ יש פוטנציאל קטלני עבור הנשיא ועבור תדמיתו כאיש עסקים מצליח. ובכל זאת, בכל שלושת הנושאים האלה לא הצליח ביידן להותיר בדבריו חותם משמעותי.
המעקב אחר תשובותיו של ביידן מרגיש לפרקים כמו צפייה ברוכב על חד-אופן, המנסה לעבור בין שני קצוותיו של חבל מתוח דק. רגע אחד הוא נע קדימה, ואז הוא נע אחורה, כמעט נופל, שוב מתיישר – וחוזר חלילה. עד כה, בסופו של דבר הוא הצליח להגיע לצד השני. כשהזכיר הלילה שאשת הקמפיין של טראמפ טענה כי הכאוס והאלימות מסייעים לנשיא, ונדרש על ידי טראמפ לנקוב בשמה, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין עד שביידן השיב בהצלחה שזו הייתה קליאן קונוויי.
האם ביידן מסוגל לעבור עוד שני עימותים נשיאותיים בלי למעוד? אין לי תשובה חד משמעית. אבל אם טראמפ לא מסוגל לכבוש את יצרו ולתת לביידן את הבמה ליותר מכמה רגעים, ייתכן שלעולם לא נדע. בשלב הזה, כשטראמפ מפגר בסקרים בפער גדול יותר מזה שבו פיגר אחרי הילרי קלינטון ב-2016, עלותה של כל הזדמנות מוחמצת גדולה שבעתיים עבור הנשיא המכהן.
טראמפ ויתר על השחורים
דווקא הנושאים שעל הנייר היו אמורים להיות בעייתיים עבור ביידן היו אלה שבהם שגשג. בפרק של העימות שעסק בנושא הגזענות והאלימות על רקע גזעני, נושא שבו ביידן כבר נכשל בלשונו פעם אחת לפני חודשים אחדים, הוא הציג בקלילות את "הלהיטים הגדולים" של טראמפ – התבטאויותיו של הנשיא בעד אנשי הימין הקיצוני באירועי שרלוטסוויל ופיזור ההפגנה השקטה בוושינגטון באמצעות גז מדמיע. לקינוח הוא הדגיש את הפגיעה הבלתי פרופורציונלית שספגה הקהילה השחורה מנגיף הקורונה.
לעומת ביידן, טראמפ לא הצליח להנחית חבטה משמעותית על יריבו, זולת אזכור "חוק הפשע" (The Crime Bill) שביידן קידם ב-1994, ושנחשב לחוק שמילא את בתי הכלא באסירים אפרו-אמריקנים. דווקא את שורת המחץ האהובה עליו, שלפיה אבטלת השחורים בארה"ב הגיעה לשפל היסטורי בימי נשיאותו (עד פרוץ המגפה), טראמפ שכח לשלוף הפעם.
הזינוק המיידי של טראמפ לנושא המשטרה והאכיפה כשנשאל על המתחים הגזעיים הדגיש את חוסר העניין שלו במצוקות השחורים. את תוכנית הלימודים להגברת הרגישות בנושאי גזע, תוכנית שאותה ביטל, תיאר טראמפ כתוכנית בעלת "רעיונות רדיקליים שמחנכים לשנוא את האומה". לבסוף, כשנדרש לגנות את המיליציות החמושות ואת הארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן, טראמפ התמהמה, התחמק, סטה מהנושא ושב לטעון שהאשמה באלימות מוטלת על גורמי השמאל הקיצוני.
בוועידה הרפובליקנית הלאומית שנערכה בחודש שעבר, מפלגתו של טראמפ יצאה מגדרה כדי להדגיש שהיא מבקשת לאמץ לחיקה את המיעוטים בארה"ב ולא לברוח מהם, והיא עשתה זאת בין השאר באמצעות נאומים שנשאו שם השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי והסנאטור טים סקוט. אילו רצה יכול היה טראמפ לנצל את העימות הלילה כדי לכרסם עוד קצת בתמיכה הפושרת שלה זוכה ביידן בקרב השחורים, מבלי לסכן כמעט כלל את בסיסי התמיכה הנוכחיים שלו. בפועל, בחירתו שלא להתייחס כלל לנושא הגזע במישרין וסירובו להתנער מהימין הגזעני הותירו את הרושם שטראמפ פשוט ויתר על השחורים.
כתם על מוסד העימותים
העימות הנשיאותי הלילה היה ללא ספק הצורם ביותר שראיתי בחיי. הזלזול של טראמפ בכללי הפורמט שלהם הסכים מבעוד מועד – כללים המחייבים את המועמדים לשתוק בזמן המוקצה ליריבם ולהימנע מתגובה כשהמנחה מנסה לקדם את הדיון – ניכר לאורך כל המשדר. לא היה בעימות הזה דבר וחצי דבר שייזכר בהיסטוריית העימותים כמכובד או הולם.
עבורי זהו סוג של טרגדיה. העימותים הנשיאותיים היו מהגורמים הראשיים שמשכו אותי להתעניין בפוליטיקה אמריקנית מלכתחילה. המעמד הממלכתי, קרבות הסגנון וההבדלים האידיאולוגיים והאישיותיים של היריבים, המתנגשים זה בזה ברמה האינטלקטואלית אך שומרים על פאסון וקלאס לאורך הערב כולו, הציתו בי להבה של סקרנות.
העימותים עבורי הם צפייה בניקסון נע באי-נוחות בכיסאו בעוד קנדי משדר קלילות; ברייגן מהלך קסם על הצופה האמריקני כשהוא אומר "הנה אתה שוב מתחיל" (Here you go again); או בלויד בנטסן, המועמד הכושל לסגנות הנשיא, מנצח באבחה אחת כשהוא אומר ליריבו דן קווייל את המילים האלמותיות: Senator, you’re no Jack Kennedy.
לא כל עימות מתעלה על קודמיו או על אלו שבאים אחריו, אבל במקרה הגרוע ביותר העימות אמור להיזכר כמשעמם. העימות שנערך הלילה, לעומת זאת, ייזכר לדיראון עולם. רסיסי המשפטים שנותרו מכל התפרצות של טראמפ לדבריו של ביידן והמתקפות האישיות של השניים זה על זה לא ייכנסו לעולם לפנתיאון המכובד של ציטוטים הקונים להם מקום בתרבות הפופולרית.
חמור מכך, הלילה הזה הכתים את מוסד העימות הנשיאותי. ב"שיר כאב" כתב מאיר אריאל: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". כעת, בקצה כל ערגה לעימות נשיאותי מההיסטוריה יעלה בראשי טראמפ הניצב מול ביידן, ורגע אחרי שזה הזכיר את בנו המנוח ששירת בעיראק, מטיח בו כי בנו השני שוחרר מהצבא משום שהיה מסומם.
